לא אהובים

במשך תקופה ארוכה חשבתי שאני
שייכת לקבוצת אנשים מאוד נדירה
שגדלים בעולם הזה עם ההרגשה
שהם לא אהובים. וזה בלגאן, בלגאן
אחד גדול.
 
 
כשהייתי נערה אהבתי לשמוע שיר, שהתנגן שוב ושוב במערכת שלי, של זמרת קנדית בשם ג'ן ארדן שנקרא Unloved– לא אהובים. זה נשמע בערך ככה: לא אהוביייייייייייייייים, לא אהוביייייייייייייייים, לא אהוביייייייייייייייים…
 
הבנתם את הרעיון.
 
זאת הייתה תקופה בחיי כשכל נקודות הוודאות והביטחון שלי קרסו בקול רעש גדול הכי קרוב לאוזניים שלי. הייתי בת 16 בלי חברות. למדתי בבית ספר של דוברי צרפתית, נלחמת ללמוד את הז'רגון הצרפתי לפחות כדי להצליח במבחנים ולסיים את השנה בשלום (ותודה רבה למי שהמציא את המבחן האמריקאי…)
 
היה בי כעס עצום על הוריי שהחליטו לעזוב את המקום בו גדלתי (שמבחינה רוחנית לא היה טוב בכלל) – אנגליה, ותוסיפו לזה שלושה אחרים קטנים (וזהו, אמרתי מספיק…)
 
בקיצור, כנראה שהייתי האדם הכי אומלל שיכולתם לפגוש אי פעם בחייכם. נהגתי לשכב במיטה ולבהות בתקרה שעות, לחשוב שאם מחר יקרה לי משהו, חלילה, אף אחד לא יבחין בזה, שלא לומר יגלה אכפתיות ויעזור לי.
 
(אמא שלי קוראת את המאמרים שלי, אז לך אמא: אל תרגישי אשמה כלל, את עשית את הטוב ביותר שיכולת! אני אוהבת אותך, וכל מה שקרה היה 100% מבורא עולם, אז בבקשה, תרגישי בנוח ואל תילחצי משום דבר).
 
קרוב לשנתיים מצאתי את עצמי בביצת ה'לא אהובה', וזה היה מאוד קשה. זה קרה הרבה לפני ששמעתי על ברסלב, או על רבי נחמן מברסלב והרב שלום ארוש, אבל מה שהחזיק אותי היו השיחות (הקצרות) שלי עם אלוקים.
 
כנערה, שבעל כורחי למדתי ביסודי בבית ספר נוצרי, היו לי הרבה רגעים של 'מודעות לאלוקים', מה שגרם לי לדבר איתו הרבה.
 
כשהגעתי לגיל 18 הבנתי שדברים חייבים להשתנות, לפחות כלפי חוץ. כלפי חוץ, התחלתי 'לאסוף' את עצמי מעט. כלפי חוץ, כדי להיות קצת יותר קשוחה ופחות כואבת, כדי לעשות החלטות ברורות – החלטתי לכבות את כפתור 'הרגש'. כי אם כל מה שהרגשתי היה רק שאני לא אהובה, עצובה ומדוכאת, אז אין טעם ב'רגש'.
 
ותודה לא-ל, מעולם לא קברתי עמוק את 'אני האמיתי', כך שלא שכחתי אותו.
 
ולמה אני אומרת 'תודה לא-ל'? בגלל שבחודשים האחרונים ראיתי מה קורה לאנשים שקוברים את ה'אני' ה'לא אהוב' כל כך עמוק, עד שהם מאבדים כל קשר עם עצמם: הם הופכים למעין פקסימיליה של עצמם, שלא באמת 'כאן'. יש להם מספר רגשות עצום, בעיות רוחניות וגשמיות, ואין להם שמץ של מושג מהיכן הן באות ומה השורש של בעיות אלה. הם עושים בלגאן בחיי הנישואין שלהם, הם עושים בלגאן לילדים שלהם, הם עושים בלגאן בחיים שלהם עצמם.
 
אין להם שום קשר אמיתי עם עצמם, או עם אלוקים, או עם כל אדם אחר.
 
בקיצור, זה בלגאן עצום, ענק ומאוד כואב. ונראה שבימינו רוב האנשים לכודים בבלגאן כזה, בדרך זו או אחרת.
 
כולנו כל כך רגילים להציף על פני השטח את 'אני בסדר', ו'לזייף אהבה', ואם לא היו לנו מורי דרך כאלה נפלאים וחכמים שמזכירים לנו מה באמת אמיתי, ומה באמת מזויף, ומה באמת טוב, ומה באמת רע – היינו הולכים לאיבוד.
 
במשך תקופה ארוכה חשבתי שאני שייכת לקבוצת אנשים מאוד נדירה שגדלים בעולם הזה עם ההרגשה שהם לא אהובים. ההורים שלי הם אנשים נפלאים, והם עשו את המקסימום מבחינתם (כמו כל ההורים). אבל גם הם גדלו בבתים שההורים לא היו דוגמא מושלמת לילדיהם, וכך גם עם ההורים של ההורים. היו בבתים האלה הרבה צער ופטירות של קרובי משפחה, מה שגרם למחיר להיגבות בהתאם.
 
ומי יודע עד היכן מגיעה בעיה זו, כשמסתכלים עליה במבט לאחור, על קודמיי. הנקודה היא, שהתוצאה הייתה שאני הרגשתי לא אהובה.
 
מה שכן, לפחות ידעתי שיש לי בעיה גדולה. הידיעה וההרגשה הזו דרבנו אותי לחזור לאלוקים. הן המריצו אותי לנסות למצוא פתרון לעניינים שלי שיעצור את הרגשת ה'לא אהובה', וכמובן, שלא אעביר אותה הלאה לבנות שלי. הן דרבנו אותי לעבוד על עצמי, להתפלל הרבה, לבקש את עזרתו של אלוקים לעשות את השינויים שאני צריכה, בשבילי ובשביל הבנות שלי, שיגדלו עם נשמות בריאות.
 
וידעתי גם, בביטחון מלא, שאנשים שלא הגיעו מרקע 'מעניין' כמו שלי לא סובלים מהבעיה הזו.
 
אוי, כמה שטעיתי.
 
בחודשים האחרונים התחלתי להבין כמה הדור הזה מבולגן ולא מתפקד כמו שצריך. יהודי שאין לו קשר אמיתי עם עצמו והוריו, שמרגיש לא אהוב מכל כיוון אפשרי – מצד ההורים, החברים ומצד בורא עולם בעצמו, חלילה, יגלה שהדבר הכי קל בעולם לעשות הוא פשוט 'לצאת החוצה' – לא לתפקד, לא להתמודד, לא לעשות שום דבר עם עצמו ונשמתו.
 
ליהודי שמרגיש לא אהוב לא תהיה שום בעיה לבזבז את חייו בקולנוע, בפאבים או במסעדות. בעצם, בכל מקום בו הוא יסיח את דעתו מההרגשה שהוא לא אהוב.
 
יהודי שמרגיש לא אהוב יגלה שזה כמעט בלתי אפשרי לאהוב באמת את בן/בת הזוג או הילדים שלו. הוא יגלה שקשה מאוד להחזיק כך חיי נישואין, במיוחד כשקשיים והתמודדויות נכנסים מדי פעם לזירה. הוא גם לא יכול לגלות סבלנות, לתת ולאהוב כשהילדים שלו לא 'מושלמים', ולא עושים בדיוק מה שהוא, כהורה, רוצה.
 
אלפי יהודים שמרגישים לא אהובים נמצאים תחת השפעת אנטי מדכאים למיניהם, או מעשנים למוות, או עובדים כמו מטורפים. והם בעצמם אפילו לא יודעים למה הם עושים את כל הדברים האלה. אבל אני כן, זה בגלל שהם מרגישים לא אהובים.
 
שבוע שעבר הבנתי את גודל הבעיה שהדור הזה סובל ממנו. וכשתפסתי במה מדובר, יצאתי לטיול רגלי ארוך ודיברתי עם אלוקים.
 
'אלוקים! אנחנו באמת צריכים שתסדר את הנתק הזה. אני יודעת שזאת השתקפות של מה שקורה בינינו – בין העם שלך ובינך. אין לנו 'בית משפחתי' לחזור אליו, על הר הבית, אין לנו את נוכחות השכינה הקדושה שתקבל את ילדיה בזרועות פתוחות, לרבים מאיתנו, אפילו לדתיים, אין קשר אמיתי איתך. אנחנו לא יכולים להרגיש את האהבה שלך בגלל שאנחנו בקושי מאמינים בך…'
 
זה בלגאן. בלגאן אחד גדול שעומד מאחורי כל מקרי הגירושין, כל הילדים עם הבעיות השונות, כל העצבות והדיכאון, כל ה'יוצאים החוצה', כל היהודים שמרגישים לא אהובים.
 
ולי אין שמץ של מושג מה לעשות. בעצם דבר אחד כן, רק להתפלל ולהתפלל. רק, לבקש מאלוקים שיעזור לנו, שיעשה סדר בבלגאן הזה וכמה שיותר מהר, ולפחות שיעזור לי, לבעלי ולבנות שלי להרגיש אהובים.
 
כי בנקודה זו, הוא היחיד שיכול.