חבר טוב?!?

'את צודקת', הוא אומר ומביט בך
בעצב. 'כמה  עצוב כשצריך לעשות
הכל לבד ואפילו אין הערכה. אין שום
גמול'. שיחה בשניים. זה חבר טוב?!?
 
 
כולנו זכינו בחבר קרוב. חבר קרוב מאוד שמבין אותנו. חבר שמזדהה עם תחושותינו. מקבל אותן בהבנה ובאהדה ואף מחזק את ידינו.
 
אנחנו באמת אף פעם לא לבד.
 
הוא הולך איתנו תמיד. הוא  מדריך, הוא מייעץ והוא מחזק.
 
היצר הרע.
 
את אומרת שקשה לך? והוא מהנהן בהשתתפות: 'קשה. מאוד מאוד קשה!'
 
את אומרת שאת עייפה ומחר תנקי, מחר תתקשרי, מחר תעשי? והוא מאשר. 'נוחי יקירה. יש לך את כל הסיבות שבעולם להיות עייפה. את עובדת כל כך קשה! למה שלא תפרגני לעצמך יום מנוחה?! ואולי גם שניים?'
 
את אומרת שלא מבינים אותך? והוא מביט בך ברחמים רבים, מלטף את האגו הפגוע ומאשר: 'אף אחד לא מבין, אף אחד גם לא מנסה להבין. אנשים חסרי רגישות… למה לא כולם טובים כמוך?'
 
את אומרת שרק את עושה הכל? והוא אוחז בידייך העייפות ומניף אותם כלפייך שתראי – 'את באמת עושה הכל! למה אף אחד לא עוזר?! איך אפשר ככה?!?'
 
את טוענת שמגיע לך יותר. את השקעת כל כך הרבה. למה לא מפצים אותך? לפחות לראות קצת יחס, אכפתיות, הערכה. מה את כבר מבקשת?!
 
והוא, הידיד הנאמן, מחבק ומרגיע,
 
'ככה זה. אין פרגון בעולם. את כל כך מסכנה ומופלית לרעה. תראי את כל האחרים. כמה טוב להם.
 
'ותראי אותך.
 
'נורא.
 
'והעיגולים מתחת לעיניים…
 
'והאוטו שבקושי נוסע, והרהיטים הישנים.
 
והחיים הקשים.
 
'ובכלל, יקירתי, את ראויה להרבה יותר מזה!
 
אל תוותרי!'
 
 את כועסת על השכנה שדיברה בחוסר כבוד. והוא היה שם והוא ראה. את ממש הגבת באצילות. 'לא מגיע לה. למה את בכלל מתייחסת אליה? מוטב שתנתקי קשר'.
 
את נפגעת מהמשפחה המתנכרת. 'נכון', הוא אומר בכאב. 'איזו מין משפחה זאת?! למה הם לא רואים כמה את טובה ונהדרת? כמה את עוזרת לכולם. איך שאת מקבלת אותם כל כך יפה. טוב להם שיש להם אותך. ולך מה יש?!'
 
בתשישות הנפש את מוותרת על בישול ארוחת צהריים מושקעת ומיוחדת שרצית להכין לכבוד יום ההולדת של בנך. למה לטרוח? מוטב שתחממי משהו במיקרו. למי יש כוח עם כל התסכולים האלה, כשהחיים כל כך קשים?
 
'את צודקת', הוא אומר ומביט בך בעצב. 'כמה  עצוב כשצריך לעשות הכל לבד ואפילו אין הערכה. אין שום גמול'.
 
את טוענת שמגיעה לך חופשה ארוכה ושחמותך תשמור על הילדים. 'למה היא אף פעם לא עוזרת?' הוא מחממם את 'העסק'. 'על הילדים של איילה היא שמרה במשך חודש כשהיא טיילה לה בכיף ברחובות פריז ולונדון. קנתה לעצמה מלתחה מהממת. איזו אפליה פוגעת! והיא אפילו לא זכרה לקנות לך את הבושם שביקשת! והנה, החלטת לצאת למסע קניות מטורף ובזבזני! כי די! נמאס. אין כוח להילחם ולדאוג לאחרים'… ומה איתי?! את בוכה בליבך. אפילו בגדים נורמאליים אין לי. הכל מלפני שנה בערך.  וגם לא תכשיטים יפים. אני מרגישה כל כך מסכנה.
 
הוא מביט בך, מרגיש שותף מלא לכאבך. 'את באמת מסכנה', אומר וחותם.
 
ואז, את מתחילה לבכות. עד מתי?!
 
והוא מרגיע ומסביר, 'ככה זה בעולם. הטובים סובלים. הרעים שמחים'.
 
כך הוא מטפטף לך לתוך הראש.
 
'הרעים שמחים, הטובים סובלים,
 
'הרעים שמחים,
 
'את סובלת'.
 
אז טוב שיש חבר טוב.
 
אבל אם הוא כזה רע, איך הוא יכול להיות חבר טוב?