כשהגרוע מכל קורה

מכירים את החששות מפני הגרוע מכל?
יש מי שיכנס למיטה ולא יצא ממנה כשזה
קורה, ויש מי שרואה בזה את הברכה
הכי גדולה בחייו. את החיבוק הכי גדול
שבורא עולם נותן לך. לשרוד ולהאמין.
 
 
עד לא מזמן, לא רק שלא הייתי מגדירה את עצמי כאדם דאגן, אלא האב-טיפוס לדאגן שבדאגנים עלי אדמות. וזה התחיל מהדאגות הקטנות, כמו מכפתור ה-sendשעל המקלדת – האם הוא יעבוד או לא, ועד לדאגות הקשורות לצמיחה הרוחנית, תשלומי המשכנתא וחינוך הילדים שלי. אתם מבינים שלא נותר אפילו רווח קטן, אפילו כמו ראש של סיכה, בלי חששות ופחדים מהדאגות עד…
 
שהגרוע מכל קרה…
 
והפך לברכה הגדולה של חיי!
 
הכל התחיל כשבעלי ואני החלטנו לבנות בית (אשליות של דאגנים…). אף פעם לא היה לנו בית משלנו, אף פעם לא בנינו בית. זה היה דבר מתבקש, אחרי הכל, המשפחה מתרחבת וכל אחד צריך את המקום שנחוץ לו בין כותלי הבית. זה, אם כן, היה הגורם "שהוביל" אותנו להחלטה שקיבלנו. ואת הכל, אבל הכל, עשינו כמו שכתוב בספרים – מברכה מהרב שלנו, ועד לחיפוש אחרי החומרים הטובים לבניית הבית שלנו, קבלת חוות דעת, המלצות, בדיקת הצעות מחיר, ןעד שמצאנו, סוף סוף, את הקבלן שרצינו להגשמת החלום המתוק והקטן שלנו. וגם כאן עשינו הכל בדיוק כמו שכתוב בספרים – עשינו חוזה מפורט על כל סעיפיו, ציינו במפורש את דרישות העבודה, המחירים, תאריכי התשלומים, הכל למקרה שמא "הגרוע מכל יקרה".
 
הקבלן החל לעבוד והכל התקדם על פי התוכניות ולפי מה שקיווינו ותכננו (ההיפך ממה שאמור לעורר דאגות ופחדים…). חגגנו כל חיבור של בלוק עם רעהו, כשלפתע פתאום, כמו משהו מעולם אחר, זה קרה. הקבלן הודיע לנו שהוא לא ימשיך את העבודה אלא אם כן נוסיף לו חמישים אחוז מהסכום שסיכמנו איתו בחוזה. אנחנו כמובן סירבנו והוא, כהבעת מחאה על חוסר הסכמתנו, עזב את אתר הבנייה בעיצומו ו… תבע אותנו על סכום כפול פי שלוש מהסכום מזה שסוכם ונחתם בחוזה!!! תוך כמה שבועות גם החשמלאי, ש"במקרה" היה חבר טוב של הקבלן, עשה את אותו טריק, וכך מצאנו את עצמנו בין שתי תביעות מתישות, כשאת שני בעלי המקצוע הללו מייצג, גם כן "במקרה", אותו עורך דין.
 
מיותר לציין שהמחשבות שלי הגיעו לשטח בו מתנהלים כל הדברים בשיא הפראות והחלו לקבל את דמות ה"גרוע מכל קורה לי". זה היה אפילו יותר גרוע ממה שיכולתי לדמיין בדאגות הכי גרועות ואיומות שלי. התקציב שעומד לרשותנו לא מאפשר לנו להתמודד עם המצב, כל שכן לסיים את בניית הבית, להגיע לדיונים, לשלם לעורך דין, וגם להעביר את תכולת הבית ששכרנו תוך חודשים ספורים. אבל גם זאת לא הייתה מחשבה גרועה, כי זה ממש קרה.
 
לא אלאה אתכם בפרטים המתישים והמעייפים (כי זה לא היה הגרוע מכל). ברוב רחמיו של בורא עולם עלינו הצלחנו לעבור סוף סוף לבית (ולצאת מביתה של חמותי, שגם זה לא היה הגרוע מכל) כעבור עשרה חודשים. באמצע ההעברה, תוך כדי המשפט, הדיונים וההחלטות, הבנתי שמצבי מבחינה משפטית לא הכי מחמיא, בלשון המעטה.
 
לא ידעתי ממה אני צריכה לדאוג קודם, על איזו תביעה להתמקד, מאיפה תבוא הישועה, איך נשרוד אם אאבד את מקום העבודה שלי (עובדה שהחלה לתת את אותותיה באותם ימים). הראש שלי היה כבד. בקושי הצלחתי לנשום, והדרך אל המדרון הייתה פתוחה לרווחה…
 
אני לא חושבת שיש מילים שיוכלו לתאר את התקופה האיומה הזו, ומאידך, את התפילות מעומק הלב, את הנסיעות האינסופיות לקברות צדיקים, את השעות של אינסוף חשבונות נפש, את ההאשמה העצמית, את מלוא הסגולות והברכות העצומות שקיבלנו מרבנים גדולים אליהם הגענו.
 
איך אתאר בפניכם את הדמעות הרותחות והתפילות העמוקות שמילאו את ראש השנה ויום כיפור, תפילות שיבטלו את הדינים הקשים האלה, את הרצון להדליק את החנוכייה בחנוכה בבית החדש ולהתפלל שיהיו ניסים כמו בימים ההם גם בזמן הזה, את הקימה המוקדמת ביום פורים (בארבע בבוקר) ולסיים את ספר התהלים לפני הזריחה, להתחנן לבורא עולם למחות את הרע הזה שפקד אותנו כמו את עמלק, את כל התחינות וההסברים שלי בבית המשפט, את כל הרע ששרפנו מקרבנו כששרפנו את החמץ, לבטל את הדינים הקשים, את הצדקות, התהלים, ועוד צדקות ועוד תהלים ותפילות, אפילו בבית המשפט, כשאני יושבת בצד אחד ומתפללת לבורא עולם, והתובעים, מן המצד השני, קוראים עיתון, עד שהשופט נכנס או כשהמתנו בחוץ.
 
ו…
 
שום דבר. ואני באמת מתכוונת לשום דבר! שמחק את הסיוט הזה, את הזיעה הקרה, את הפה שהתייבש בכל פעם שקיבלנו מכתב מבית המשפט, או כשקיבלתי את המכתב שהבוס הודיע על התמוטטות החברה.
 
ניסיתי להיזכר בכל החטאים שחטאתי, לזכור במי פגעתי ואת מי העלבתי, מה לקחתי ולא החזרתי – אבל שום סימן לא נראה באופק, סימן שייתן לי את התשובה לשאלה האחת והיחידה שניקרה במוחי בכל אותה תקופה: לָמה?
 
ואז, הגרוע מכל קרה – אחד אחרי השני זכו התובעים במשפט, לאכזבתנו הרבה והמרה. למרות כל הראיות והעדים שהיו לטובתנו, למרות שגילינו תוך כדי המשפט שלקבלן לא היה רישיון עבודה בכלל, עובדה שציינו בבית המשפט, ועדיין – הפסדנו את שתי התביעות תוך מספר שבועות. שבוע אחרי ההפסד המר והכואב שלחתי 600!!! קורות חיים אחרי שקיבלתי את המכתב בו נאמר לי שיש לי 60 יום עד לעזיבה. נותרנו בלי כסף, ששילמנו על התביעות, ועכשיו גם בלי פרנסה.
 
נכנסתי למיטה – ונשארתי שם. שלחתי את בעלי לרב. וכשהוא חזר שאלתי בחרדה רבה מה הרב אמר.
 
"ישועת השם כהרף עין" השיב בעלי.
 
זה מה שאמר לו הרב. כמה מנחם, מלמלתי לעצמי.
 
מצבי רק החמיר. התעלמתי מהברכה של הרב וכל מה שרציתי לעשות היה רק להבין את הסיבה למצב הלא מוגדר הזה שנקלענו אליו, זה שנחת עלינו מעולם אחר. אלא שבאותם ימים פתאום נזכרתי בדברים שקראתי, מילים מתוקות שאמר רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א לתלמידיו: "עלה לא עף ברוח בלי הסכמתו של הבורא", מילים שהובילו אותי הישר למה שאמר נכדו – רבי נחמן מברסלב: "אין שום ייאוש בעולם כלל", כל "מקרה" הוא השגחה מדויקת של בורא עולם עלינו. והמסקנה הייתה מתבקשת (למרות שלא הרפיתי מלחפש את הסיבה ההגיונית) – לכל מה שקרה, לכל הסבל והייסורים האלה יש מטרה עליונה, לכן שאלת הלָמה? הפכה ללְמה?
 
ים סוף לא נחצה עד שהמים שהגיעו "מים עד נפש", כך מתארת התורה. זה המקום בו הייתי באותה תקופה, ואז הישועה באה כהרף עין כמו שהבטיח הרב.
 
כאילו מישהו נתן את האות וזה קרה. חברה שלי התקשרה אלי והציעה לי להצטרף אליה לנסיעה לקבר רחל אימנו שמעולם לא ביקרתי בו! הרעיון עצמו לא עניין אותי כל כך. שאלתי את בעלי מה ההבדל בין להתפלל בבית או אצל רחל אימנו?
 
"לא משנה", השיב.
 
אז הצטרפתי אליה. בהתחלה, לא הרגשתי שום דבר, ממש כלום. בהמשך, התיישבתי ליד המצבה ובכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי. הסברתי לאמא רחל את כל הבעיות, שאלתי מהיכן נשיג את הכסף ומה יקרה עם הילדים שלנו, איך נחיה, ובכלל, האם נהפוך לקורבנות של בית המשפט? ואז, דבר מוזר קרה לי, פתאום הרגשתי רגועה, כל כך רגועה שכמעט נרדמתי על המצבה.
 
בדרך חזרה שאלתי את חברתי על הרגיעה המוזרה הזו שתפסה אותי אצל רחל אימנו, והיא אמרה לי שזה היה חיבוק ענק מבורא עולם.
 
למחרת, שוב, הבלתי יאומן קרה. עוד חברה התקשרה. היא "במקרה" קיבלה את הירושה מאימה והייתה מוכנה לתת לי את הכסף הדרוש לנו לשלם את התביעות – את הכל!
 
ישועת השם כהרף עין…
 
ולמחרת, שוב פעם, הבלתי יאומן קרה. מתוך 600! קורות חיים ששלחתי (זוכרים?) לאותו מקום עבודה, בו עבדה עוד חברה שלי שהייתה "במקרה" ליד המדפסת שהדפיסה את קורות החיים של המועמדים, והיא בדיוק הגיעה לשם כשקורות החיים ששלחתי הודפסו, ותוך שבוע התחלתי לעבוד.
 
לזה קוראים ישועת השם כהרף עין!
 
כשכל הערפל התחיל להתפזר הבנתי משהו מאוד חשוב, שיעור מאלף בחיים: אני לא שולטת על כלום! נקודה. 
 
חשבתי שאני שולטת? כן. בשלב כלשהו זה מה שקרה. ההאשמות העצמיות, המאמצים הגדולים שעשיתי, יותר מאשר התפללתי וסמכתי על בורא עולם, הדאגות האיומות שניקרו במוח ולהן אפשרתי להיכנס באין מפריע, אפילו עם שטיח אדום עד לנקודה הכי רגישה במוח, 600 קורות חיים ששלחתי – כל אלה הבהירו לי חד וחלק – ששום דבר לא בשליטתי. ולמרות שחשבתי שאני צריכה לעשות ולעשות, רק בורא עולם – שהשתמש באכזריות של הקבלן והחשמלאי, ולעומת זאת בנדיבות והרחמים של החברות המתוקות – לימד אותי את השיעור הזה, את המסר החשוב שכל אחד צריך לאמץ חזק לליבו גם כשמרגישים ש"הגיעו מים עד נפש" – אין שום סיבה לדאוג כי "הקדוש-ברוך-הוא מצוי ומשגיח" (מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה), הוא רואה, הוא יודע, הוא מבין אותנו, הוא משגיח על הכל בהשגחה הפרטית והמדויקת שלו עלינו ועל מה שקורה לנו, על כל הבעיות והקשיים, ובו ורק בו אני יכולה לבטוח, להאמין שהוא שלח לי את המבחנים והניסיונות שחוויתי כדי ללמד אותי להאמין שאין שום ייאוש בעולם כלל, שהתקווה תמיד ישנה, שישועת השם היא באמת כהרף עין!
 
עכשיו, אם כפתור ה-sendבמקלדת לא יעבוד, או אם פתאום תהיה הוצאה לא מתוכננת, אביט למעלה, לשמים, ואומר תודה רבה לבורא עולם שמטפל בהכל.
 
זה הטוב שלמדתי – שגם אם "הגרוע מכל" קורה, אין שום רע בעולם כלל!
 
לעילוי נשמת אבי יעקב בן יהודה ת.נ.צ.ב.ה