אמא יקרה

ראיתי את אחת החברות שלך,
שכבר שנים מחכה לילד, מסתכלת
עליך בקנאה מהחלון. אני חושב שהיא
התפללה ששנה הבאה גם היא תהיה
בחוץ. אז למה את מקנאה בה?
 
 
שלום לך אמא יקרה.

רציתי לדבר איתך קצת על החגים.

לא על האוכל (היה טעים, תודה רבה) אלא על משהו אחר.

אני מרגיש שבגללי את מרגישה שאת מחמיצה משהו, שהחג שלך הוא לא חג, כאילו היית צריכה להתפלל יותר בראש השנה ויום כיפור (ואולי אפילו לצום), לרקוד יותר בשמחת תורה, לישון עם אבא בסוכה, ובמקום זה את כבולה אלי, מתרוצצת אחרי בבית ובחצר של בית הכנסת. לפעמים חברה מוכנה לשמור עלי רגע ואז את 'חוטפת' איזה שמונה-עשרה, אבל זה לא זה. לא רק שאת מפסידה את התפילות, אפילו את המנוחה שאנשים מקבלים בימי חגם את לא מקבלת, כי את צריכה לטרוח בשבילי.
ואת מאוכזבת.

ולא נעים לי. אני יודע שאת חושבת שאני לא מרגיש, אבל זה לא נכון. רואים עליך בימים האלו שקצת, קצת נצבט לך הלב בגללי. וזה לא נעים לי.

רציתי להזכיר לך, אמא יקרה, כמה חיכית שאיוולד, את החיבוק שנתת לי אחרי הלידה, את הרגעים המיוחדים שלנו ביחד.

את זוכרת כמה רצית בי? כמה אמרת לקב"ה שתחנכי אותי נכון, תשדלי ותתאמצי?
הוא נתן לך בדיוק את מה שביקשת.

אפילו עברה לי מחשבה קצת מוזרה בראש. הרי את מתפללת לקב"ה כי את סומכת עליו, והוא הרי אמר לך שמה שאת צריכה לעשות זה לשמור עלי ופטר אותך בגלל זה מהתפילות, אז למה את מחפשת לעשות משהו אחר שהוא לא התפקיד שלך? למה את לא שמחה איתי בבית ובחצר?

ועוד מחשבה קטנה אמא, קטנה וכואבת.

ראיתי את אחת החברות שלך, שכבר שנים מחכה לילד, מסתכלת עליך בקנאה מהחלון בבית הכנסת. אני חושב שהיא התפללה ששנה הבאה גם היא תהיה בחוץ. אז למה את מקנאה בה? זה לא קצת מוזר איך כל אחד רוצה להיות במקום של השני? משהו פה נראה לי משונה.

אמא, את עובדת קשה כל יום מחוץ לבית ובתוכו ואין לך מנוחה, אפילו בחגים. אני יודע שזה קשה. גם אבא יודע. אנחנו מעריכים אותך מאוד. אנחנו לא כל כך יכולים לעזור לך. מה שאנחנו יכולים זה רק לומר לך, שהבעיה הזו שלך היא עניין של נקודת השקפה. אם היית יודעת כמה שמחים בשמים על זה שאת מחנכת אותי בשמחה, שבזכות השמחה הזאת שלך למלא את רצון השם, שמחה של מצווה, נחתם גזר דינם של ישראל לטובה גם השנה, לא היית שמחה לעשות את זה?

אם היית יודעת שבזכות השמחה ועמל הילדים שלך, אפילו בימי החג, הקב"ה מזכה עוד אמא שחיכתה לילד, לא היית עושה זאת בשמחה?

ברגעים הקשים, תנסי להיזכר בזה. תני לי חיבוק גדול ואני תמיד תמיד אזכור אותו, אדע להעריך את אמא, אדע מה גודל ערך חיי משפחה, עד כדי שאת שמחה עליו יותר מתפילה או צום, עד כדי שאת מוכנה לעבוד בשבילו בחג, ואז אדע גם להוקיר ולכבד אותך ואת הערך הזה של משפחה במשך כל חיי.
 
אמא, תזכרי שלטפל בי זה גם עבודת השם, וזו בעיקר עבודת השם שלך. טיפול בי הוא אמירת תודה על כל הטוב שהקב"ה נתן לך, עלי ועל הכלים שיש לך לטפל בי. אם רק תרצי – הטיפול בי ייהפך לתפילה גדולה גדולה שלך, תפילה של שבח לקב"ה על היכולות שיש רק לו, בקשה שישפיע עליך עוד מהיכולות האלו שלו ותודה על כל מה שכבר נתן לך – ממש כמו בתפילת שמונה-עשרה. את רק צריכה לפתוח את העיניים לראות את זה.

וחוץ מזה אמא, אני אוהב אותך נורא, ואני ממש שמח שהצלחתי להגיד לך את זה כאן. סתם, כדאי שתדעי.

* * *
יהונתן יעקובי, מחברים מקשיבים