הולכים לבחירות

אנשי החלונות הגבוהים אחראים על
סדר היום הציבורי בחוצות ארצנו. רגע,
גם צחי נהג המונית שלנו. הוא יודע
לנתח את המצב ולקבל החלטות במחי
חמסה. תגידו לי, מי מנהל את המדינה?
 
 
הכנסת ה-18 פוזרה והעם צועד אוטוטו אל הקלפיות. תיכף יכוסו הרחובות בסיסמאות, תעמולת הבחירות יוצאת לדרך. אנחנו האזרחים הקטנים, אלו שנדחקים במשך שנות הקדנציה מתחת למספר תעודת הזהות המתייקת אותנו כאזרחים מן השורה, זוכים כעת להתעניינות מרגשת. האנשים מהעיתון פונים אלינו באופן אישי, מציגים את עמדותיהם, מעלים את לבטיהם, מתנצלים באוזננו, וגם מבטיחים עם יד על הלב.
 
כל זה עושה לנו מאוד נעים, כמה יפה.
 
ואולי כעת זו השעה לברר באמת את זכויותינו. לא רק בצל מערכת הבחירות, אלא תמיד. היכן, בעצם, ניתנת לנו היכולת להשפיע, לבחור? וכמה באמת משמעותית הבחירה שלנו, לא רק כדי להשלים למועמד המסוים את המנדט, אלא גם מעבר לכך?
 
מי מנהל את המדינה?
 
אנחנו חיים בגלובוס דמוקרטי, והערך הזה חשוב בעיני רבים יותר מעצם החיים. האנושות מאסה בשלטון הרודנות, הצדיעה לשלטון העם, הנאור, החופשי.
 
היכן באה לידי ביטוי דמוקרטיה?
 
ביכולת הבחירה כמובן. אדם חש חופשי רק בשעה שזכות הבחירה נתונה בידיו. בואו נתבונן, מי מנהל את סדר היום הציבורי במדינה?
 
ראש הממשלה – נכון.
 
שרים וחברי כנסת – נכון.
 
לוביסטים, עסקנים, פרוטקציונרים – גם נכון.
 
כל אלו אחראים על הסדר היום הציבורי בחוצות ארצנו. וגם צחי נהג המונית שלנו. הוא, למשל, יודע תמיד לקבוע מה טוב לציבור ומה רע. יש לו יכולת ניתוח מדויקת להפליא. מסוגל לחרוץ גורלות, להוציא את הצבא למלחמה בסוריה, לגנוז את תוכנית הגרעין האיראנית, ולהעתיק את משכנה של הקריה בתל אביב לאזור מאה שערים במחי חמסה ואבחת הגה.
 
אז מי מנהל את המדינה, ראש הממשלה הנבחר וסגל החכי"ם, או צחי הנהג וחבריו? התשובה: שניהם גם יחד. והתשובה הנכונה: אף לא אחד מהם.
 
בתחום המדיני–פוליטי–צבאי  ושאר התחומים האפשריים במסגרת עולם החומר, אין לאף אדם בחירה של ממש. גם לא לאחראים. דיברנו על בחירות ועל דמוקרטיה, מעניין איך זה עובר את מבחן המציאות. בואו נבדוק.
 
אזרח מעל גיל בגרות זכאי לבחור את הנציג המועדף מבחינתו בכנסת. אך בנוגע להתנהלות בשטח, אף אחד מאיתנו לא באמת משלה את עצמו שהבחירה תהיה בסופו של דבר שלנו. יש לנו הכרות די ארוכה עם המציאות, ויש לנו זיכרון מצטבר שאסף מספיק חומר, כדי לעבד אותו ולהסיק שהאזרח הקטן הצועד מעדנות אל הקלפי עדיין איננו ראש ממשלה. כן, גם במדינה דמוקרטית. והוא אפילו – למרבה העוגמה – אינו מסוגל באמת להגיש הצעת חוק שתעלה לדיון כלשהו בכנסת. אפילו לא בנוגע לבירוקרטיית תשלומי החנייה ברחוב מתחת לביתו.
 
זה לא באמת בגלל שמישהו בחלונות הגבוהים מתנכל לזכות הבחירה שלנו. זה משום שבמציאות, בשעה שכמה מיליוני אזרחים חולקים פיסת ארץ משותפת, אין דרך שהאזרח הקטן – אחד מיני מיליונים – ישפיע על המציאות במו עצמו.  גם למי שמנהלים את העניינים אין יכולת השפעה מוחלטת. הנה התבטאות של ראש הממשלה הנוכחי: "התמקדתי בבעיית הדיור לא אחרי המחאה החברתית, אלא מהיום הראשון לכינון הממשלה. חייבים להשלים את הרפורמות בדיור, למרות שהכנסת הנוכחית לא אפשרה לי לעשות זאת". כן, גם ראש ממשלה, מוגבל.דווקא מדיניות שלטון דמוקרטית שוללת את אפשרותו של הפרט להחליט ולבחור. הבחירה שלנו במרחב הציבורי תהיה תמיד מוגבלת, או בעטיים של בוחרים נוספים, או מחוסר סמכות.
 
הפלא הוא, שגם במרחב האישי איננו הבוחרים הבלעדיים. כן, גם לא בנוגע להחלטות האישיות ביותר בחיינו. לכאורה, מה יכול להיות אישי יותר מההחלטה מה כדאי לי לרכוש. ועכשיו, שיקום מישהו ויגיד בקול 'אני המחליט הבלעדי על הרכישות שאני מבצע'. נו, נראה אותו. אנחנו בוחרים מה לרכוש, באיזו כמות ושל איזו חברה בגלל אלף סיבות, אבל אולי אחת מהם קשורה באופן ישיר לרצון הנקי שלנו. הרבה לפני כן, מכתיבים זאת מראש קופירייטרים מוכשרים. אנשים מכירות, מנהלי הרשת, או הילד שלקחנו איתנו לקניות. הפרסומות קובעות 'כולם בחרו ב…', רשת החנויות קבעה 'הכי כדאי לרכוש שניים במחיר מציאה'. ואנחנו… ובכן אנחנו, עוד לא החלטנו. אז הסכמנו, בינתיים.
 
היכן בעצם אנחנו מממשים את זכות הבחירה? בתחומים שסקרנו? לא. אולי במציאות הרוחנית? כן. את זה צריך לבדוק.
 
בנאדם, קח אחריות על חייך
 
האדם נברא כיצור–על. במה באה לידי ביטוי העליונות שלו? "ומותר האדם מן הבהמה, איין" קובעים חז"ל. היכולת היחידה המיוחדת לאדם לבדו היא הבחירה. והיכולת הזו קשורה בהחלט לרמת המשכל שלו. דעת אנושית זו, המבדילה בינינו לשאר המינים, מאפשרת לנו בעיקר לבחור. כלומר להכיר במציאות, לבחון את הנתונים, ולגשת לקראת כל צעד שננקוט מתוך בחירה אישית. לא כאינסטינקט ולא כדחף בלתי נשלט. יש לנו את הזכות לבחור. והבחירות הללו, שכל אחד מאיתנו מצווה ומחויב להן כל יום ומול כל סיטואציה, משפיעות המון על עצמנו ועל העולם, ברוחניות ובגשמיות. התורה הקדושה מייחסת לאדם מעמד אחראי ומשפיע ביותר. ומסיבה זו היא דורשת ממנו כל כך הרבה. אומרים לאדם 'תשמע בחור, נוצרת על מנת להשפיע על סביבתך, על גורלך ועל גורלם של יעודים גדולים, רחבים ונצחיים. קח אחריות על החלטותיך'.
 
המעניין הוא, שבעוד ובתחומים עליהם אין לאדם כל שליטה, הוא עושה כל מאמץ כדי לשלוט ולהשפיע, הרי שבאותם תחומים עליהם יש לו השפעה הוא לא תמיד מעוניין לקבל החלטות ולהשפיע.
 
לכן, הבחירה המשמעותית ביותר שמוטל עלינו כבר ברגע זה לבחור היא, לבחור. אנחנו חייבים לקבל אחריות, אומץ ומעט אסרטיביות, ולהחליט להתחיל לבחור. אחרת, נמשיך להתגלגל כאן כרצף של אינסטינקטים, וזה חבל. מי יהיה ראש הממשלה הבא, לא אנחנו באמת נקבע. וגם אם כן, לצורך העניין, בודאי שלא אנחנו נקבע את מבנה הקואליציה שתורכב סביבו. ובהחלט שלא נוכל להשפיע על האופן בו יקבל החלטות. הבחירה שלנו בקלפי לא מתחילה לממש את זכות הבחירה העילאי לו זכאי כל אדם מעצם מהותו. לכן, מערכת הבחירות הקרובה איננה הנושא הכי רלוונטי עבורנו. ובעצם כן.
 
מערכת הבחירות עולה הרבה מאוד כסף. ועוד יותר, הרבה אנרגיה. זו מערכה תוססת ואימפולסיבית על כל קול. מלחמת קיום. הבחירה, כך מסתבר, שווה בעיני האדם כל הון. על מה הם נלחמים שם, בחדר המטה? על כוח השלטון. אנשים אוהבים לשלוט, להחליט ולקבוע. הטבע הזה נפלא, אם רק מנתבים אותו לכיוונים המשמעותיים באמת.
 
אם ניקח רק מעט אנרגיה חיובית מזו המשרתת את מערכת הבחירות נגיע רחוק. בטוח.