ציפיות גדולות

זה קרה אחרי שנים של בקשות והפצרות מצד הילדים שהתחננו לבריכה בחצר האחורית. בעלי ואני, שניניו 'ילדי בריכות' שגדלו עם בריכה בחצר. לא החיצוניות, אלא ה'אמיתיות', שמקובעות בקרקע, הגדולות, היפות, כאלה שרק חולמים עליהן בגינה הפרטית שלנו (בבית במיאמי)… יש לנו מלא זיכרונות מהבריכות האלה, בעיקר על העבודה הלא מעטה עד לרגע בו יכולנו לקפוץ ראש לתוכה. אבל כאן בישראל כבר התרגלנו לראות את הבריכות החיצוניות מהפלסטיק, כאלה שמגיעות באריזה סגורה עם פילטר חיצוני שנמצא בצד.
 
שנה אחרי שנה הילדים הסתכלו על בריכת השכנים, שבסוף הזמינו אותם לקפיצה או שתיים בתוך הבריכה, ואני תהיתי מתי השאלה בה"א הידיעה תישאל שוב – אמא, מתי תהיה לנו בריכה?… התשובה תמיד הייתה 'לא' חד וחלק, ולפעמים גם 'ממש לא'. יש בזה הרבה עבודה. הרבה אחריות. והרעיון שאני אסבול מהחום הנורא בחוץ, יום אחרי יום, כשאשגיח על הילדים השוחים בבריכה כשהם נהנים, ואילו אני… אני סחוטה ומיוזעת, 'שוחה' בבריכה פרטית משלי, הייתה יותר מדי בשבילי.
 
עד לקיץ האחרון.
 
בקיץ האחרון הדינאמיקה המשפחתית השתנתה – כבר יש לנו בוגר בחבורה שהתנדב לא רק להשגיח על הצעירים שבצאן, אלא גם לטפל בבריכה ובכל מה שקשור לקבלת הצעת מחיר, הכנת השטח וכדומה. פעם הראשונה שהרעיון החל לקרום עור וגידים, מה גם, שהקיץ הארוך גרם למחשבה על הבריכה להיות יותר נעימה ומרעננת כשהיא בסביבה. אחרי הרהורים ודיונים רבים החלטנו שהחלק הקטן של הגינה, איפה שהכביסה, יהיה המקום הטוב בשבילה. קראנו לאיש מקצוע, ולצורך העניין נקרא לו 'א'.
 
ישבנו עם א' והוצאנו הכל החוצה, כמו שאומרים. שאלנו את השאלות הרלוונטיות, שקלנו את כל האופציות. היה לנו את התקציב הנחוץ. המחיר נראה הוגן. נתנו מקדמה, וסגל העובדים-ילדים השמחים שלנו (עם עוד כמה ילדים של השכנים) החל לעסוק בהכנות לתוספת המשפחתית שלנו.
 
אבל הייתה רק בעיה אחת.
 
היו לי ציפיות.
 
הרבה ציפיות.
 
טעות איומה.
 
אילו ציפיות יכולות להיות, למשל, לאדם מבריכה פשוטה, אתם בודאי שואלים? התשובה יכולה להיות פרויקט בפני עצמו. אבל העובדה שהיו לי ציפיות – שדברים ילכו חלק – הייתה הטעות הראשונה. ציפיתי שלא נחרוג מהתקציב. ציפיתי למינימום מהומה, בלגאן וויכוחים. וציפיתי שהעניינים יזוזו כמה שיותר ולא ימתחו על פני ימים רבים. בקיצור, ציפיתי שהדברים יזרמו – חי, חי… זאת הבעיה שלי – ציפיות. בורא עולם לקח משהו כזה פשוט כמו בריכת שחיה, ומילא אותה בשיעור מאלף במיוחד בשבילי.
 
אז הכל התחיל עם מעט – ועם הורים שמפתים את ילדיהם ללא הרף לנקות את השטח עליו הבריכה תעמוד, לנקש את העשבים השוטים. היו שם הרבה עשבים שוטים, והרבה זבל. בהתחלה, כשחזון הבריכה הנעימה עמד מול עיניהם, הם עבדו כמו נמלים חרוצות. ואני? אני ציפיתי שהם יסיימו את העבודה הכי מהר שאפשר. אבל גם ילדים מלאי מוטיבציה הם רק בני אדם… ואחרי עבודה לא קלה של ניקוש עשבים הם עדיין לא סיימו את המשימה. "תמשיכו, חבר'ה, אתם נפלאים!" עודדתי אותם ומיהרתי להיכנס למזגן בבית, בורחת מהגינה שורצת החרקים. נתתי להם 'לייק' עם היד כמחווה על עבודתם והכנתי כוסות שתייה עם קרח כתוספת עידוד. לצערי, דברים לא קרו כמו שציפיתי.
 
א' הגיע מאוחר יותר לבדוק את השטח, אך מה שמצא היה רק עיי חרבות, שטח נקי למחצה, לא ישר, לא מוכן לבריכה. השטח הזה היה חצי יצוק וחצי לכלוך בתוספת שיפוע. "צריך למלא את השיפוע הזה עם חצץ", הוא אמר, "אני חושב שאפשר להזמין משאית עם חצץ ונסגור את הסיפור הזה כמה שיותר מהר". הוא המשיך לומר לי שלמשאית יש זרוע ארוכה (מנוף) שתעבור מעל הגינה של השכנים, ובאופן עקרוני, תשפוך את הכל כאן, בלי לפגוע בגינה של השכנים. "ממש, בלי בעיות" סיים את ההסבר המתיש.
 
פתאום, פלשבקים מן העבר החלו להבהב בזיכרוני כמו שלטי ניאון. המראה של אותה משאית בטון שהזמנו לבית לצורך שיפוצים נראה בהיר יותר מתמיד. ואז, אותו איש מקצוע אמר לנו שיש סיכוי קטן, אבל ממש מאוד קטן, שהצינור שמוביל את הבטון עלול להתפוצץ. אבל זה ממש סיכוי קטן… וזה בדיוק מה שקרה.
 
באותה שנה, פורים הגיע קצת מוקדם, או שנדמה לי?… כשאיש המקצוע שלנו אז, שגם לו נקרא א', פנה לכל השכנים שלנו וחילק שוקולדים ובקבוקי יין, ועל הדרך התנצל על היום בו ירד עליהם גשם של בטון שהרס להם את הכניסה לבית וכמה החלונות. הגינה של השכנים הצמודים לנו נראתה כמו אחרי פעולת הסתערות של האויב, ודלת הכניסה לא שבה לקדמותה מעולם…
 
"בשום אופן!" הכרזתי. "לא משאית חצץ, לא מנוף של משאית, לא שום כלום!", הכרזה שהשאירה ארבעה ילדים מלאי מוטיבציה פעורי פה, ליד ערימה של עפר סמוך לכניסה לבניין. הר קטן מוכן ומזומן, תוצאה של שיפוץ קל שהעירייה עשתה במקום. בכל זאת, המשכנו עם תוכנית הבריכה. כמו נמלים קטנות שיקבלו את השכר על עבודתן, הם הלכו וחזרו, הסבלים המתוקים שלנו, נושאים שקיות של עפר בידיהם למלא את השיפוע. לפתע, מחשבה לא צפויה השתלטה על מוחי: "איך נדע אם מותר לנו להשתמש בעפר הזה, אולי אסור לנו לקחת ממנו?"
 
הבנים קרסו באחת כשחייגתי את מספר הטלפון של הרב המקומי ושאלתי מה עושים. הוא אמר לי שאנחנו צריכים לבקש את רשות העירייה. הסתכלתי על השעון, השעה שמונה בערב. החלטתי לקחת סיכון ולחייג לעירייה. ואז, בלי שום ציפיות כלל (הייתכן???) מישהו שם ענה… מישהו נתן לי תשובה. אחרי שהתרשם מהשאלה, התשובה הייתה "לא" מוחץ. העפר צריך לחזור למקומו.
 
אנחת רווחה.
 
הבריכה הזו הפכה לפרויקט מסובך ככל שחלפו הימים. מתוכי נפלטה עוד אנחת רווחה, אבל הפעם יותר גדולה, ואמרתי לבנים להשאיר את העפר ליד הדלת עד הבוקר… למחרת, הבנים נכנסו הביתה מרוגשים ושמחים. הם התקשרו לעירייה בשעות העבודה המקובלות ואמרו להם שם יכולים לקחת מהעפר-העפר הזה כמה שהם רוצים. אולי היה זה איש התחזוקה שענה לנו אתמול על השאלה? מי יודע…
 
אחרי מספר שקים שמילאו את השפיעו כראוי, כולל כמה לבנים שבורות שהם מצאו שם ועוד כמה שקים של חול (שהביא א' ואחד הבנים) היינו מוכנים לשים את הדשא הסינטטי על המשטח המיוחל. ו… וואו! עוד יום אחד, חשבתי לעצמי, עוד יום אחד והכל יהיה מושלם… (הנה באות הציפיות האלה שוב).
 
א' הניח את הדשא הסינטטי על ברזנט עם חומר שנקרא פוליסטירן. הוא לקח מוטות ברזל כדי לבנות את הגדר סביב השטח, כדי שהחתולים לא ייכנסו וישתלטו לנו על הגינה היפה והסינטטית ויעשו בלגאן (זה כבר סיפור למאמר אחר). השארתי את א' בגינה שיסיים את העבודה, כשפתאום הוא נכנס פנימה נבוך ומבולבל.
 
"אני לא יכול לסיים את העבודה" אמר-צעק. "כל פעם שאני נוגע בפטיש הוא מעיף לי את היד!"
 
בסדדדדדר, לזה לא ציפיתי.
 
"למה אתה בדיוק מתכוון?" שאלתי.
 
הוא המשיך להסביר לי שיש חשמל סטטי שמגיע מהאדמה. בכל פעם שהוא נוגע בברזל 'מכת חשמל' מזעזעת אותו. מה שתיאר בהמשך יכול למלא מאות דפים… השיחה ליצרנית הדשא, ליצרנים עצמם… מחסור במתנדבים בשטח (הילדים…) שסירבו לרוץ סביב הדשא ולבחון את העניין מקרוב. דמעות החלו לזלוג מעיניי, לידי עומד א' חסר אונים ונבוך מהתעלומה המוזרה שבאה מכיוון הדשא, אבל הרגשות שלי פרצו החוצה… ציפיות!… חשבתי שכבר נגמור עם זה.
 
מאתיים שקלים עבור פוליסטירן, עוד משהו לניקוז של הבריכה (אבל בסוף זה היה משהו אחר, כפרת עוונות…) וכמה חיפושים בגוגל. התברר שהדשא פשוט צריך זמן כדי לפלוט את המטען הסטטי מתוך המערכת שלו. ברגע שהבנו את זה וידענו מה צריך לעשות, א' כבר יכול היה לסיים את העבודה, ליישר את הדשא, ולבסוף – למקם את הבריכה. וכשהתחלנו למלא את הבריכה עם המים הקרים, התענגתי על עוד כמה שניות של ציפיות (הנה הן עוד פעם), מרשה למוחי להתרגש מהכיף הממשמש ובא, הכיף במרחק נגיעה שעומד להיות שלנו ורק שלנו…
 
"נטלי", שמעתי את א' קורא לי.
 
"מה עכשיו?" שאלתי בקול רועד, חסר נינוחות ומלא בחרדות.
 
"הפילטר לא מתאים לבריכה הזאת" הוא אמר. "מכרו לך פילטר יקר שפשוט לא עובד!"
 
ז-ה-ו!!!!!!!!!!!
 
אמרתי לבן שלי להתקשר מ-י-ד!!!!!!!!!!! ויגיד להם שכדאי להם לסדר את הפילטר אחרת….. אחרי שכנוע מסיבי והסכמה מצידנו לשלם את המונית לבית שלנו, הוא, האיש מהחנות, הסכים לבוא.
 
"לא משנה מה, רק תביא אותו לכאן, עכשיו!!!" צעקתי. ציפיתי שכל העניין הזה יסתיים כבר!
 
'מיקי מאוס', כך נזכור אותו לנצח, את האיש מהחנות, שנכנס אלינו לבית ולא אמר לנו את שמו, רק החולצה כשמיקי מאוס מודפס עליה הייתה לנו כסימן היכר… בכל אופן, חשבתי שמיקי מאוס יתקן את המצב, והוא הוא יהיה תרופת הנגד, הדחיפה האחרונה. ציפיתי שמיקי מאוס יסיים את הבלגאן הזה אחת ולתמיד… ציפיתי – אבל הוא לא הצליח להפעיל את הפילטר. לזכותו יאמר, שהוא נשאר שם שעה שלמה עד שהוא עשה את הפילטר הזה פילטר. וכמו מנצח, מיקי מאוס רקד מרוב שמחה, ובמקבל, סירב לקבל שכר על פעולתו וגבורתו, ואני חשבתי לעצמי שהנה, אני אוטוטו מתמוטטת מרוב שמחה! הילדים לבשו בגדי ים והופ, קפצו לתוך המים. היי….
 
חשבתי על כל הסאגה המוזרה הזו של הבריכה, שנמתחה על פני שבועיים. על זה שהיינו צריכים לחתוך את שיח הלימונים, שהתברר שהוא עץ לימונים לכל דבר, על כל הדברים המוזרים שקרו בדרך, באותם שבועיים. חשבתי על הסיפור שבתוך הסיפור וראיתי איך בורא עולם רוצה שנבטח בו בלי ציפיות. חשבתי על כל העצבים המיותרים, על הזעם שיכולנו לחסוך מעצמנו אם היינו ניגשים לחיים בלי ציפיות, אם רק היינו מקבלים אותם כמו שהם. מקבלים כל רגע כפי שהוא בא, בלי מחשבות קדחתניות ובלי להרהר על התוכניות של בורא עולם. על איך שאנחנו דוחקים את עצמנו לפינות לוחצות יום אחרי יום בלי יכולת להשתחרר מהן, בגלל הדברים הקטנים והמעצבנים האלה שנקראים ציפיות, ואיך הציפיות האלה מסוגלות לתקוע טריז בקשר עם הסובבים אותנו ועם בורא ועלם… כן, הדברים הקטנים המעצבנים האלה.
 
אני לא אומרת שתיקנתי בשלמות את התכונה המעצבנת הזו, אבל אני מנסה מאוד לזכור את השיעור שעולה עכשיו מהחצר האחורית שלנו בדמות בריכת שחייה, השיעור המאלף שקיבלתי מבורא עולם.