נשמה תקועה

המילים, שפעם היו טריגרים להשראות הציקו לי כמו יתושים מעצבנים ביום חמסין. נטלי קובן, נשמה תקועה לשעבר, שוברת מחסומים ומדברת על זה.

3 דק' קריאה

נטלי קובן

פורסם בתאריך 05.01.14

כבר הרבה זמן שלא נפגשנו, המקלדת ואני. אולי פה ושם כמה נגיעות על המקשים כשחיפשתי באתר "אמזון" כמה דברים לקנות. אה, ואולי גם לקרוא קצת חדשות ולקבל את המיילים. אך בהבזקו של הצבע הכחול, זה שבא בסופו של יום ארוך, העפתי מבט כואב על מי שהייתה החברה הכי טובה שלי שנים רבות.
 
הרגשתי באצבעות שלי את הצורך לכתוב, לחדד קצת את המוח ולהוציא את המילים החוצה. לתרגם את המחשבות למילים. האמונה שלי בעצמי היא מה שעוצרת אותי, וצמד המילים "למה לטרוח?" נהיה חבר קבוע ומעצבן. מי בכלל רוצה לקרוא את המילים שלי? למי אכפת בכלל?
 
אנחת זעם יוצאת ממני החוצה. מתעלמת מהמחסום שנוצר זה עתה במקרה של פיצוץ של סופרת, שאפילו משאבת כיור ביתית לא הייתה מצליחה לתקן. חודשים רבים סבבו סביב מחשבות של תבוסתנות עצמית ובסוף הביאו אותי לאיפה שאני עכשיו – לרגע הזה. המילים, שפעם היו טריגרים להשראות, הציקו לי כמו יתושים מעצבנים ביום חמסין. עזבו אותי! מי צריך אתכן! ההשראה חסרה, החשק והרצון נמצאים על אש נמוכה, בקושי יוצרים עמוד עשן שיכול לבקוע את האטמוספרה בחצי לחישה. מי צריך אותי ואת המילים שלי? יש כל כך הרבה כותבים שם בחוץ! הקולות שלהם עושים רעש גדול, ואני יושבת עם גב מופנה אל קיר הכותבים העתיק.
 
מאמרים נוספים בנושא:
דברו אל הנשמה
לוחמת  התמורות
פגישה עם הנשמה שלי
 
ואז המחשבה עולה, מנסה לפנות את דרכה, להעביר את כל הכבדות והחושך של המחשבות המדכאות, להרגיש קצת את הראש. 'את צריכה את המילים שלך!' היא אומרת לי, 'את צריכה להוציא אותן החוצה! אפילו אם לאף אחד לא אכפת, אפילו אם אף אחד לא מקשיב – את חייבת!'
 
מי שניחן במתנה המתוקה הזו – כישרון כתיבה, מילים זורמות, יודע שכאשר השתיקה הכבדה משתלטת – מה שנקרא מחסום כתיבה – כשהיא מזדחלת פנימה ועושה לך לא טוב בפנים, היא הופכת אותך לאילם. והאילמות הזאת שכותבים מרגישים ברגעים כאלה גורמת לזעם שנשפך החוצה על כל מי ומה שנקרא בדרכך.
 
וכותבים הם לא היחידים שנוטים להגיע למחסומים כאלה. זה קורה לכולנו. לא מזמן הייתי בהרצאה בה המרצה טענה שדיכאון משמעו שהנשמה תקועה. באופן עקרוני, היא לא זזה לשום מקום. נשמה תקועה שוקעת בבוץ של תבוסתנות עצמית ומחשבות שליליות, מגיעה לתרדמה רוחנית עם הפזמון החוזר 'אני לא מספיק טוב, ומי צריך אותי?'… כל כך קל להגיע למקום הזה אפילו אם אנחנו לא מבינים את זה. לפעמים אנחנו הופכים להיות האויבים הכי גרועים של עצמנו. וכשזה הכי קל להאשים את מכונת הכביסה שלא פועלת, את השפעת ואפילו את הילד שעומד במקום שאנחנו רוצים – או כל מצב קשה אחר – קל יותר להפנות את האצבע המאשימה ולומר 'אהא!' ואז ליפול שוב לתרדמה המעצבנת הזו. זה מדהים איך מוח האדם לפעמים כזה יצירתי כשזה מגיע להמצאת תירוצים של 'למה להפסיק לחיות' ולהמשיך רק 'להיות'. להיות נוסע פסיבי על רכבת החיים, במקום הנהג שמוביל במהירות ליעד.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מה  בתפריט?
האומץ  לבכות
תתחיל  עם משהו
 
כן, החיים יכולים להיות סם הרגעה אמיתי לפעמים, אבל רק אם אנחנו נותנים לזה לקרות. הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין ההצלחה הוא – אנחנו. עצמנו. מלא אנשים יש שם בחוץ שהתעקשו למרות הנסיבות והקשיים, והתגברו על המניעות הכי גדולות. ולמרות וכנגד כל הסיכויים, חוו ניצחונות – ולאו דווקא מול אחרים, אלא עם עצמם. בכל הפעמים שאנחנו לא מתגברים על איזה יצר או דחף של 'רק להיות', להרגיש 'שבעי רצון' ולתת לחיים להחליק לנו מבין האצבעות כמו גרגירי חול, אנחנו שודדים את עצמנו – ואת האנשים סביבנו – להרוויח מהאור שהופקד בידינו להפיץ בעולם.
 
האור שלך לא יכול להקרין את הניצוצות שהאור שלי מקרין וההיפך. זו הסיבה שבמסורת היהודית נאמר, שאם בורא עולם בירך מישהו בכישרון מסוים והוא מונע אותו מהעולם, זה חטא גדול. הוא נתן לך משימה – ואתה מזלזל בה.
 
כמובן, זה לא רק מנדט לכותבים, זה נוגע לכולם. אם הכישרון שלך הוא היכולת להקשיב, אז התפקיד שלך הוא להוריד מהמשקל שבלב האנשים שפותחים בפניך את סגור ליבם. אתה יכול גם לרפא, לתפור או אפילו לחייך – בורא עולם בירך את כולנו עם הכלים שאנחנו צריכים כדי להפוך את העולם הזה למקום קצת יותר יפה וטוב, קצת יותר נוצץ, כמו שהבת שלי אומרת. כולנו התברכנו בכישרונות, הכוח פנימי שלאף אחד אחר בעולם אין אותו ובעזרתו נוכל לרפא את העולם. אבל היחידים שעוצרים אותנו מלעשות את זה הם אנחנו. אנחנו חייבים להרוג את המחשבות שדוחקות אותנו לפינות שאין מהן מוצא, ומרוב העצבות והדיכאון אנחנו מרגישים בנוח ולא טורחים לצאת משם.
 
אז כן, החלטתי להתגבר על הקול הפנימי של 'חוסר ההיגיון' שלי וישבתי להקליד כמה מילים. הדפתי את המחשבות השליליות, אלה שמעצבנות כמו יתושים ביום חמסין, ונתתי לשמש לזרוח ולנצח את החושך רק עוד קצת.

כתבו לנו מה דעתכם!

1. מעיין

ו' שבט התשע"ד

1/07/2014

לא מאמינה שקראתי את זה עכשיו. גם אני במצב הזה כל כך הרבה זמן. כאילו שלחת לי סימן להתעורר ולכתוב כבר. לא ייאמן. איזו השגחה:)

2. מעיין

ו' שבט התשע"ד

1/07/2014

גם אני במצב הזה כל כך הרבה זמן. כאילו שלחת לי סימן להתעורר ולכתוב כבר. לא ייאמן. איזו השגחה:)

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

Featured Products