לתת – זה לחיות את זה

יש כלל גדול מאוד בחיים שאומר:
אם אתה חי את זה, אתה יכול
לתת את זה! אתם יודעים כמה
הכלל הזה חשוב בחינוך הילדים?
 
 
בדרך כלל, כשאני מדבר עם אנשים על חינוך ילדים הם פוקחים זוג עיניים, כאילו לא מבינים על מה אני מדבר איתם. הם חושבים שאני מנסה ללמד אותם כל מיני תיאוריות מסובכות ששייכות לפסיכולוגים ומומחי-על בתחום.
 
אז ממש לא.
 
חינוך ילדים מוצלח בכלל לא תלוי בכל מיני תיאוריות או תארים למיניהם. הדבר הראשון והחשוב ביותר בחינוך ילדים הוא חינוך ההורים את עצמם. על כל הורה להבין שהמשימה העיקרית שלו כאן בעולם הזה היא לתקן את עצמו! לכן, כל מה שההורה רואה בילדים שלו נועד לעורר ולדרבן אותו לעבוד על מידות הנפש שלו, על הפנימיות שלו, על עצמו, להתחיל לעשות הערכה עצמית, כלומר לפשפש במעשיו. למה? מכיוון שהילד שלו הוא המראה שלו.
 
וחינוך, הוא נתינה. הורה חייב לתת לילד שלו את מה שיש לו. למשל, אבא או אמא לא יכולים ללמד את הילד להיות אדיב ומנומס אם הם מתנהגים הפוך ממה שהם דורשים מהילד.
 
וזה כלל חשוב מאוד בחינוך הילדים: אם אתה חי את זה, אתה יכול לתת את זה!
 
הילדים הם כלים נקיים וריקים. זו האחריות שלנו, ההורים, למלא כלים אלה עם תוכן ראוי וטוב. שהרי כך מגדירים זאת חז"ל, ילד הוא כמו דף חלק וחדש שכותבים עליו…
 
אז תעצרו לרגע ותחשבו: האם יש מישהו שיכול לתת משהו שאין לו? ברור שלא. אדם עם עשרה שקלים לא יכול לקנות מתנה בשווי מאה שקלים, ולא משנה כמה הוא ירצה ויתאווה לתת למישהו מתנה בסכום כזה אם אין לו מאה שקלים. על אותו משקל, זה מה שקורה בחינוך הילדים שלנו. הורה לא יכול ללמד או לדרוש מהילדים שלו להיות ילדים טובים, מנומסים, מבינים וכן הלאה, אם הוא לא אוחז בסטנדרטים שהוא מבקש להנחיל לצאצאיו.
 
ואני לא מדבר על אידיאלים שאי אפשר להפוך אותם למציאות. אם הורה חלש או מתרשל בדברים יומיומיים, למשל כמו היגיינה אישית, מה כבר אפשר לצפות מילד של הורה כזה, שיהיה מיסטר-קלין?… אי אפשר לדרוש מהילד את מה שאין לך, הורה יקר.
 
ובמיוחד בכל הקשור לתחום הרוחני. כן, יש את ההורים השחקנים, אבל הם אף פעם לא מצליחים. אם הורה רוצה שילדיו יהיו עם יראת שמים, אהבה לבורא, לתורה, למצוות, לעם ישראל, אבל לא אין שום קשר לכל מה שהוזכר כאן הרגע, הילד לא יקיים מכל הדרישות הללו אפילו פסיק אחד קטן. הורה שנוהג להטיף (בשם התורה וכל דברי חז"ל…) אולם הילד רואה כמה זמן הוא משקיע בקריאת חדשות, בשיחות בטלות – ממש לא יכול לצפות מהילד להיות כל הדברים היפים והטובים אותם הזכיר בנאומיו. הגמרא מלמדת אותנו בצורה ברורה, שאם לאדם יש יראת שמים קולו נשמע. כלל תלמודי זה הוא אמת ברורה וחדה בכל הקשור לחינוך ילדים. הורה חייב להיות כנה עם עצמו. הורה שמקיים את 'נאה דורש נאה מקיים', והוא לא שחקן, רואה תוצאות נפלאות.
 
הורים שגדלו בבתים שהוריהם עשו טעויות איומות בחינוך הילדים, לא פעם, חוזרים על הטעויות הללו עם הילדים שלהם. המעגל הזה יסתיים ברגע שהם יחליטו לקחת את העניינים לידיים ופשוט לעצור אותו, לתקן את הטעון תיקן ולשפר את מידות הנפש שלהם. להורה יש אחריות גדולה מאוד בעיצוב עצמו – האישיות, תכונות, מידות הנפש, התנהגות וכדומה, הרבה לפני שהוא ניגש למלאכת עיצוב ילדיו.
 
האתגר העיקרי שלנו בחינוך ילדים הוא לתקן את עצמנו. לא הרבה הורים זכו להורים מושלמים שהיוו להם דוגמה מושלמת וטובה. לכולנו יש מעידות וחסרונות, אך אם נתקן אותן נהיה במקום טוב יותר, במקום בו נוכל לתת לילדים שלנו את מה שיש לנו באמת.
 
על פי הכלל – אם אתה חי את זה, אתה יכול לתת את זה! – אנחנו יכולים להבין את האנקדוטה המוכרת על ה"חפץ חיים". יום אחד הגיע אליו זוג עם תינוק שזה עתה נולד וביקשו שיברך את ילדם. ה"חפץ חיים" אמר להם שהם הגיעו מאוחר מדי, שהם היו צריכים לבוא לפני כמה שנים. ההורים היו המומים. איך יכול להיות, הרי התינוק נולד לפני שבועיים. הם לא הבינו מה הרב רוצה, הרי לפני כמה שנים הם אפילו לא היו נשואים… ה"חפץ חיים" הרגיע אותם והסביר, שהתכוון בדבריו לומר שהם לא יהיו מסוגלים לתת לילדם את מה שאין להם. אם הם רוצים לרוות נחת מילדם הם צריכים לתת לו דוגמה אישית טובה והגונה, לא לשחק או לעשות כאילו.
 
"אל תדאגו, הורים יקרים", פנה אליהם ה"חפץ חיים", "רציתי שתפנימו כלל חשוב מאוד בחינוך ילדים, ואם תקיימו אותו תראו הצלחה ותרוו נחת מכל ילדיכם".
 
אם נחיה את זה, נוכל לתת את זה. זאת המסקנה ודרך הנכונה לחנך את ילדינו, ובעיקר את עצמנו.
 
להרחבה בנושא, אני ממליץ לכם בחום לקרוא את הספר חינוך באהבה.