שום דבר לא יעצור את האחדות שלנו

יש לנו אויבים מרים, הם מצוידים בנשק
קטלני ובהפקרות מסוכנת. לעומתם,
הנשק המשמעותי ביותר שלנו הוא האחדות.
זו השעה להתאחד. יחד ננצח! שום דבר
לא יכול לעצור את האחדות שלנו.
 
 
בשעת כתיבת השורות, במרחק של עשרות קילומטרים בודדים מתנהלת מלחמה. טילים משוגרים לעבר ישובי הדרום והמרכז. אזרחים ספונים במקלטים ובחדרים אטומים. בתי עסק סגורים. אין לימודים, והמון פחד וחוסר בהירות. באוויר חגים מטוסי קרב, קורעים את הדממה ברעם מנועים, מפלחים את כיפת השמים בקווי עשן לבנים. אם תיסעו מכאן מעט דרומה תגיעו לשטח מלחמה סגור. ואם תחליטו להפליג דווקא צפונה, תגיעו לחבל ארץ רוגע, שליו ורגוע (יהי רצון הלאה).
 
זו מציאות שעולה על כל דמיון פרוע. אנחנו חיים לכאורה בארץ אחת. ובכל זאת, בפועל מתנהלים כאן חיים בעלי אופי שונה באופן קיצוני כל כך. בישובי הדרום עסוקים בימים הללו בסוגיות של מלחמה. התגוננות ונקיטת אמצעי בטיחות. מדברים על איך להעביר את המסר הנכון לילדים מבלי להיתפס לפאניקה. מעבירים הוראות מפיקוד העורף, ומקווים לימים שפויים יותר. במרחק חצי שעה נסיעה משם, תמצאו אנשים מפלנטה אחרת. עסוקים עד למעלה מראש בסוגיות היומיום. עסקים, מאבקי כוח, בילויים וטרדות של שגרה.
 
מצב שכזה שלט בארצנו אי שם בפרקים קדומים של היסטוריה.

מאמרים נוספים בנושא:
מיומנה של אשקלונית
שדרות, בלב שלי?
פלוגת האמונה
 
נפילת הר המלך
 
מצב הרוח נסק לגבהים. אחרוני חיילי הגדוד הרומאי שהטילו חיתתם על העיר במצור ארוך ומתיש, פנו עורף, ובהוראת הקיסר ירום הודו, בכבודו ובעצמו, סבו על עקבותיהם, מניחים את העיר ואת אנשיה לרווחה. התחושה הייתה מרוממת, והיא מצאה את ביטויה בקלות דעת יתירה שתקפה את התושבים הזחוחים. משתאות נערכו על ראש כל גג, אבוקות של אש התנוססו בראשי כלונסאות, מפיצות אור מסנוור שהטיל נוגה בוהק על הסביבה כולה.
 
האור וקול שקשוק בקבוקי היין הדביקו את החייל הרומאי הנוטש. עבור מצב רוחו הלוחמני של הקיסר היה די בכך כדי להבעיר מחדש את פתיל זעמו. גאוותו הנרמסת יחד עם תאוות הנקם הציתו בשנית את אש הקרב, הוא הורה לחייליו לחזור ולהסתער. עוד באותו לילה הגיחו הגדודים בעיר. שלושים אלף שולפי חרב הסתערו באותו לילה אפל על העיר 'הר המלך', ובמשך שלושה ימים ולילות הם ערכו ברחובותיה קטל המוני, הרגו וטבחו יומם ולילה. הזוועה התעצמה שבעתיים, כשבאותן שלושה יממות שותתות דם הייתה מחציתה השנייה של העיר שרויה בעולם אחר לגמרי. תושבים שאננים בפרבריה האחוריים, נתונים היו עדיין בקסם הניצחון. ערכו משתאות, העלו אור באבוקות, שתו לשוכרה, ולא ידעו מאומה מהמתחולל באותם רגעים ממש בחלקיה האחרים של העיר.
 
זהו קטע קצר וצורב במיוחד מסיפור נפילתה של העיר "הר המלך" בידי הרומאים. 

המציאות שנכפתה עלינו מוזרה והזויה. הגורל מתחלק בין אוכלוסיות שונות באופן קיצוני. אתה יושב במרכז, בשפלה או בצפון ושומע על מה שמתחולל שם בדרום, ואינך מסוגל לשער ולהעריך באמת את מה שהם חווים. הם, הכוונה לאנשים כמוך, יתכן מאוד שאתם עובדים יחד באותו מקום. הם, אלו קרובי משפחתך, ידידים ומכרים שרק מחצית שעת נסיעה מפרידה ביניכם. הם, אלו יהודים טובים המנהלים חיים כמונו לגמרי – מגדלים ילדים, דואגים לפרנסה, עובדים, לומדים, חיים. ורק הגורל הכה שונה (לעת עתה) יוצר את שמות התואר 'הם' ו'אנחנו'.
 
לאמיתו של דבר, האבסורד הזה שולט בחיינו תמיד, גם בעיתות שלום. אנחנו מנהלים חיים משותפים לכאורה עם אוכלוסיות שונות, אך בעצם אנחנו רחוקים לגמרי. כנסו למשל לביקור קצר בבית חולים. נסו להבין את המעבר החד בין החוץ למה שמתחולל בפנים – הלם תרבות. בחוץ מתנהלים חיים תזזיתיים של מרוץ מטורף סביב הישגים, תשוקות וכסף. בין כותלי בית החולים החיים עוברים לקצב שונה לגמרי. כאן נלחמים על קיומו של פתיל החיים. כאן הכל כל כך לא ברור ומובן מאליו. וכאן אין פנאי וחשק לעסוק בשום דבר שמעניין אנשים רבים כל כך בחוץ, בעולם שחושב את עצמו לרגיל ונורמאלי.
 
עם אחד – גוף אחד
 
עם ישראל נקראים 'אדם', מדוע? מלמדים המפרשים: אדם זו קומה שלמה, מורכבת מרמ"ח איברים ושס"ה גידים. היד משמשת לתפקידים מיוחדים, ואילו לרגל לתפקידים שונים. הראש מתנוסס למעלה, הקיבה מונחת במקומה. לכל אחד אופי שונה ומיקום ספציפי, ובכל זאת, זהו גוף אחד שלם. היכן בא הדבר לידי ביטוי? ובכן, נסו לצבוט את יד ימין, חזק שיכאב קצת. סביר להניח שהרגלים ינתרו בכאב. הגוף כולו יחוש לא בנוח. הכאב מעיד עד כמה איברי הגוף משתייכים לא רק למשפחה אחת, אלא הם יחידה אחת ממש. כך ממש נראה עם ישראל. על פניו הוא מחולק ומפולג בין קהילות, תפוצות חוגים ופלגים ללא גבול. למראית עין, הוא מפוזר ומפורד בין יבשות ועמים גלויות ותרבויות שונות. ובכל זאת, זהו עם אחד, גוף אחד, ישות אחת. מהיכן אנחנו יודעים על כך? הכאבים לימדו אותנו. ההיסטוריה היהודית רצופה תלאות וייסורים, רדיפות ומלחמות. כעם העתיק העיקש והנרדף בהיסטוריה, איבדנו במרוץ הדורות דם רב. שיכלנו בנים, ידענו את כל טעמי המוות והייסורים. ודווקא שם בתוך הכאב והשכול, הזדקרה לעיני עולם ומלואו קומתו הטמירה הגאה והשלמה של העם היהודי, שאינו אלא גוף אחד שלם. כשכאב ודאב ליהודי אחד אי שם בסוף העולם, חשו את הכאב על בשרם עוד רבבות יהודים ברחבי העולם. מסירות הנפש היהודית היא שם דבר, והמסירות ההדדית לא נופלת ממנה. ההירתמות האחד לטובת אחיו, השותפות המלאה זה בשמחתו וסבלו של זולתו הם סימני ההיכר הבולטים ביותר שלנו.
 
יש לנו שמירה מיוחדת
תפילה על החיילים ועם ישראל
אמונה ואחדות
להרגיש את החום
 
אחדות היא מאגר אנרגיה עצום ששום אויב אינו יכול לו. זו יכולת יהודית נדירה, טבע יסודי השתול בדי.אן.אי היהודי. איחוד הלבבות מזרים כוחות וחיים לכל האיברים. דווקא בשעה כזו כשחלקים נרחבים מעם ישראל שרויים תחת זוועה ואימה, כאב ודאגה, האחדות היא המצרך החיוני ביותר עבור כולנו.
 
לא מרגיש? תדפוק את הראש בקיר!
 
אנחנו חייבים להיות ביחד! ולהיות יחד זה מתחיל בלב. אבל זו בדיוק הבעיה שלנו. אנחנו מעודכנים היטב בנוגע לכל המתרחש. גלי הרדיו וערוצי התקשורת השונים מנדבים לנו מידע מפורט בזמן אמת. מהבחינה הזו, למרות הגורל הכל כך שונה, כולנו בכל מקום ברחבי הארץ שומעים על כל נפילה או אזעקה. התמונות, המראות והקולות משודרים בכל מקום. לכאורה, אנחנו שותפים מלאים למתרחש. אך לא ממש. הראש קולט אמנם מידע, מעבד נתונים, סופר נפילות, והרבה פעמים עם כל הרצון הטוב זה נעצר שם – בין המוח ללב. הלב לא ממש מרגיש. וזה לא בגלל שאנחנו רעים או אטומים, חס ושלום! זה דווקא משום שלהרגיש את הצרה של הזולת זה עניין כל כך נעלה וגבוה, כל כך חשוב. לכן כל כך קשה להשיג זאת. הנה דברים שכותב על כך רבי נחמן: "רָאוּי שֶׁיַּרְגִּישׁ צָרַת יָחִיד מִכָּל שֶׁכֵּן צָרַת רַבִּים, חַס וְשָׁלוֹם, בְּלֵב. כִּי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּדַע מֵהַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְיוֹדֵעַ בְּבֵרוּר כְּאֵב הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם וְעִם כָּל זֶה לִבּוֹ אֵינוֹ מַרְגִּישׁ הַצָּרָה כְּלָל…"
 
הדרך בין המוח והלב ארוכה, כנראה. אך יש לכך עצה: "…וְעַל כָּל פָּנִים צָרַת רַבִּים, חַס וְשָׁלוֹם, רָאוּי שֶׁהַלֵּב יַרְגִּישׁ כְּאֵב הַצָּרָה וְאִם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ צָרִיךְ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִיר – הַיְנוּ לְהַכּוֹת הָראשׁ בְּקִירוֹת לְבָבוֹ כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (לְקַמָן רי"ז (עַל פָּסוּק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא הַדַּעַת בְּהַלֵּב, וְהָבֵן הֵיטֵב".
 
המוח יודע מה קורה? שומעים דיווחים, מעודכנים? ובכן, זה הזמן להחדיר את המידע הזה אל הלב פנימה, לעדכן גם אותו על המתרחש. תחבוט את המידע הזה בלב. תקדיש לכך כמה דקות, כמה רגעים של התבוננות להחדיר ולהכות עם מאמץ כלשהו את המידע שקלטת במשך היום מכל מהדורות החדשות והדיווחים – אל הלב היהודי שלך. זה יכול לחולל נפלאות!
 
מדוע חשוב כל כך לשתף את הלב במידע? זה בדיוק העניין! אנחנו עדים להתפתחות הטכנולוגית המדהימה שמביאה לנו מידע עשיר ורענן מכל קצוות הארץ והעולם בזמן אמת. המלחמות של היום מתרחשות יותר על פני המסך מאשר בשטח. החזית המרכזית היא התקשורת, שם רואים הכל, שם חווים הכל. יכולת איסוף והעברת המידע נעשתה בשנים האחרונות מדהימה. לא יתכן שנממש את היכולות הללו רק כדי להשביע את יצר הסקרנות. האמונה מלמדת אותנו שכל מידע המגיע לאוזננו נושא מטרה מיוחדת. אם שמעת על אסון, על צער וסבל של יהודים, מן הסתם, יש לך יכולת כל שהיא להשפיע על המצב לטובה.
 
ואנחנו כבר שואלים את עצמנו: אני? להשפיע? כן, בהחלט! אילו לא יכולת להשפיע, לא היית שומע על כך. שום דבר סביבנו ועימנו אינו קורה סתם כך. גם מידע חדשותי שזורם לאוזניים כאילו באקראי דורש התייחסות רצינית. מצפים מאיתנו שנעורר רחמים על עם ישראל. כל יהודי מסוגל לעורר רחמים על עצמו, על יקיריו ועל הכלל. ולא רק, אחד היעודים המרכזיים שלנו כאן בעולם הוא בדיוק זה – לעורר רחמים על עצמנו ועל אחרים. אצל בורא עולם יש מלאי עצום ואינסופי של רחמים, חמלה, ישועות ונחמות. הקדוש-ברוך-הוא, האבא הרחום והחנון שכל הטוב שבעולם בא ממנו, מעוניין ללא ספק להשפיע את הטוב והחסד על בניו האהובים – אנחנו. אך הוא כביכול אינו יכול להשפיע אם לא יהיה מי שיעורר אותו. מאיתנו מצפים לעשות דבר אחד בלבד – לעורר את הרחמים של אבא.
 
האש בדרום, שגולשת גם למרכז, מעוררת בנו רגשות שונים. אין ספק שכיהודים הלב שלנו הומה רחמים. מי מאיתנו לא היה מעוניין לסייע ולעזור. כולנו רוצים לעשות טוב. לא תמיד יש לנו את הדרך והיכולת לעזור. דבר אחד כן מסוגל כל אחד לעשות – לרחם. לא רק לחוש רחמים מבחינה רגשית, אלא לרחם בפועל. כלומר, לעורר את רחמי הבורא על עם ישראל בתפילה, בתשובה, במעשים טובים של חסד ונתינה, ובאהבה ואחווה.
 
יש לנו אויבים מרים, הם מצוידים בנשק קטלני ובהפקרות מסוכנת. לעומתם, הנשק המשמעותי ביותר שלנו הוא האחדות. לא סתם אחדות, אלא התאחדות. זו השעה להתאחד סביב האמונה, התפילה והתקווה. יחד ננצח!