חברים, זה לא הולך ברגל
כאילו לא די שלא יצאתי למשימה ושלחתי אותו במקומי, כאילו לא מספיק שלא יכולתי להביא את עצמי לבקר חבר פצוע, שאיבד רגל, עכשיו אני גם בוכה כמו ילדה.
אני רוצה לספר לכם על הבחור שלימד אותי יותר מכל אדם אחר על החיים. בן אדם שכל פעם שקשה לי ורע, אני נזכר בו ומתחזק.
כשהייתי בצבא, הבחור הכי משובח בפלוגה שלנו היה רונן. היה בחור זהב, באמת. בחור תמיר ויפה, גבר גבר. איך שהגענו לטירונות הסמל שם עליו את המאג, והוא נשאר איתו לתמיד. לא התלונן אף פעם. כל מה שהיה צריך לעשות היה עושה, ואז מסתכל אם מישהו צריך עזרה.
באמת, מילה רעה לא היית שומע ממנו. אני זוכר, פעם הקפיצו אותנו בארבע לפנות בוקר ופרפרו אותנו שעתיים ככה סתם – אתם יודעים איך זה טרטורים בגולני. קורעים לך את הצורה כדי להפוך לבן אדם – כולנו ייללנו ובכינו וקיללנו וירקנו דם, ורק הוא לא אמר מילה. רץ כמו כולם, וכל פעם שראה מישהו נופל, או לא יכול יותר, או נשבר – היה בא ונותן כתף או זורק מילה טובה ומחזיר לבחור את האמונה בעצמו.
גם בלילות לבנים, שהיינו יושבים ומכינים את הציוד לפני קו או אימון, כולם היו יושבים ומנקים ומשפצים ומשפצרים עד אחת בלילה, ואז מתחילים להירדם על המיטות. והוא, שהציוד שלו תמיד היה מתוקתק כאילו מחר הוא יוצא לתקוף באיראן לבד, היה עובר בינינו ונותן יד, עוזר, מנקה בשביל החברים, ממלא עוד מימיה, בודק עוד מחסנית. אפילו אם כל המחלקה הייתה נוחרת, הוא היה מחכה בכניסה לאוהל ונותן איזו שריקת אזהרה שמישהו מהסגל מתקרב. ככה, מחלקה שלמה היה סוחב על הגב.
גם בפעילות מבצעית רונן היה הראשון שהמ"מ והמ"פ היו לוקחים. לכל סיור, כל פתיחת ציר, כל מארב – בלבנון ובפאתי הערים באיו"ש, תמיד היו לוקחים קודם אותו – ואחר כך את יתר הצוות. וכשאפילו למ"פ לא היו פנים לקחת אותו לעוד פעילות (בכל זאת, כל בן אדם צריך לנוח לפעמים או לצאת הביתה), הוא היה קם ומתנדב.
וככה גם היה בבוקר ההוא בלבנון, כשלא התחשק לי לקום לפתיחת ציר בארבע וחצי לפנות בוקר. אתם יודעים איך זה: עייפות מצטברת, געגועים הביתה ולחברה. לא הצלחתי לקום. רונן ישן במיטה הסמוכה. אחרי חמש דקות של מאמץ להעיר אותי, הוא התעורר בעצמו וסימן לסמל התורן לעזוב אותי. הוא יצא לפתיחת הציר במקומי. אחרי שלושה וחצי קילומטר ברגל, רגע לפני שהם חוזרים למוצב, הם עלו על מטען. הגשש נהרג והמ"מ נפצע, ורונן נשאר לבד, תחת אש פצמ"רים ומקלעים.
למרות זאת, הוא הצליח להרים את המ"מ על הכתפיים, ותחת החיפוי מהמוצב לחזור את שלוש מאות המטרים האחרונים בחזרה. כשהם עברו את הגדר הוא התמוטט. רק אז גילינו שצרור קרע לו את רגל ימין, מהירך ועד הברך. למרות שנפצע בעצמו, הוא הצליח להציל את חיי המ"מ שלנו.
בבית החולים נאלצו לקטוע את רגלו של רונן מעל הברך. בימים שלאחר מכן זרמו כל החברים מהפלוגה לבית החולים, לבקר אותו ואת המ"מ. עטפו אותו באהבה. מהגדוד גם הודיעו לנו שרונן מועמד לצל"ש רמטכ"ל. במשך שבועות וחודשים הוא לא נשאר רגע לבד. כל הפלוגה עטפה אותו באהבה.
רק אני לא באתי. לא יכולתי להראות את הפנים שלי בבית החולים. הרי כל זה קרה באשמתי. חבר שחיפה עלי ותפס את מקומי (בלי שאיש יבקש ממנו!) נפצע ככה! הופך לנכה! את כל החיים שלו הרסתי. איך יכולתי בכלל להסתכל לו בעיניים.
במשך חודשים נשאתי את הבושה הזו לכל מקום שהלכתי. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. הייתי שבר אדם. ידעתי שאני חייב לבקר את רונן, לגלות אכפתיות, לתת לו אהבה ותקווה ואמונה בעצמו, אבל חשבתי רק על הבושה שלי. וככל שנקפו הימים, ואחר כך השבועות והחודשים, כך שנאתי את עצמי יותר על המקרה ועל חוסר היכולת שלי ללכת ולנחם מעט את חברי.
יום אחד, כשכבר היינו בחזרה באימון, שמרתי לבד על מחסן התחמושת. ישבתי שם בשמש, שונא את העולם ושונא את עצמי, ולפתע רונן מופיע מולי. הוא נשען על מקל, אבל הצליח ללכת כמעט כרגיל. אם לא ידעתי על כך מראש, לא הייתי מבחין שהוא דורך על רגל תותבת עשויה מפלסטיק.
עמדתי שם, מסתיר את פניי, לא יכול להביט בעיניו, והדמעות שטפו את לחיי. עכשיו התביישתי גם בבכי שלי. כאילו לא די שלא יצאתי למשימה ושלחתי אותו במקומי, כאילו לא מספיק שלא יכולתי להביא את עצמי לבקר חבר פצוע, עכשיו אני גם בוכה כמו ילדה.
אבל רונן ניגש אלי וחיבק אותי, ואמר לי "אחי, אם המצב היה הפוך, גם לי לא היו פנים לבוא. אני מבין אותך. לא כעסתי עליך לרגע. רק תעשה טובה, עכשיו שאנחנו סוגרים את הפינה הזאת, תהיה בן אדם ותביא את עצמך לבקר".
ישבנו שם עוד שעתיים, מדברים על החיים בלי רגל. הוא אמר שמבחינתו הכל לטובה ושבקרוב הוא יתחיל ללמוד – משרד הביטחון יממן לו את הלימודים ואת כל מה שיידרש לו. אחר כך נפרדנו בידיעה שהפרק הזה מאחורינו, ומאז אנחנו נפגשים באופן קבוע.
היום רונן מנהל מחלקה אורטופדית בבית חולים גדול, ונחשב לאחד המומחים הגדולים בעולם בטיפול בפציעות קשות. הוא מטפל בילדים שנפגעו מטילים – בישראל ואפילו בעזה, ותחת ידיו עברו מאז מאות חיילים שנפגעו באימונים ובקרב. לפעמים הוא אומר לי שהפציעה היא המתנה הגדולה ביותר שקיבל בחייו, כי היא לימדה אותו להעריך את החיים, וגם דחפה אותו לעזור לפצועים אחרים.
ואני? כל פעם שאני חושב על רונן אני נזכר שהוא ואלוקים נתנו לי את החיים שלי במתנה, ושאפילו כשאני חושב שמצבי גרוע, יש אנשים שסובלים יותר, מתגברים ומצליחים בחיים. כל פעם שאני נזכר בו אני מקבל השראה. ואני נזכר בו הרבה – כל פעם שאני מביט בבני הבכור. קראתי לו רונן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור