מפחדים? תשלפו סביבון!

הפעם אני כותבת לכם ממקום יותר רציני ומעמיק, בוחן ומתבונן. אז מראש מבקשת מכם, איתכם הסליחה.
 
כי שאני חושבת על חנוכה, ישר עולים לי בראש מושגים שקשורים לאור וחושך, פתח וצמצום. אני נזכרת במהות הנס של חנוכה, שבעצם אומר שממצב של חושך גדול הוציאו אותנו לאורה גדולה.
 
נס, לחלוטין נס.
 
אני מנסה לחשוב על המפגש בין חנוכה החג והסיבה אליו, וביני, תחיה.
 
אני יכולה לראות הרבה נקודות למידה והרבה נקודות של מפגש.
 
אני מודה, לי באופן אישי, מאוד קשה להודות כאשר אני נמצאת במצב של חושך, בתחושה של הסתר. (ודאי, אחרי שלומדים ומבינים כמה שהחושך וההסתר הם לא אמת, ומאחוריהם יש בשורה ואמת גדולה, מבינים את החושך אחרת.) אז מה אני עושה? מכחישה. מוותרת, אני מכבה כל מיני סוגי שרפות, ומעטות הפעמים בהן ידעתי להתייצב ולהודות ולומר שאני בחושך.
 
ונשאלת שאלה גדולה: אם אדם לא יודע ולא מודע למצבו, או יודע ומתכחש, כיצד יוכל להיות כלי לקבל את ה"נס"? את השחרור? את החירות הגדולה? הרי ברגע שהוא אומר 'טוב לי ואני לא צריך כלום', הוא חוסם מעצמו את נס הפורקן מהכאב, את נס הגאולה שלו.
 
והרי זה ברור מדוע אני נוהגת כך, מדוע יש מאיתנו שבוחרים לנהוג כך: כי קשה להרגיש כאב, צרות ודוחק פנימיים. קשה להודות ששם אני מונח עכשיו, שקשה לי.
 
כן, עלולות לצוץ מחשבות לא פשוטות של דכדוך, בדידות ואפילו של ייאוש, חלילה.
 
פתרון, יש?
 
יש.
 
מצב של כאב ומצוקה – שגורמים לנו להרגיש כאילו שאנחנו במיצר, בודדים, וחסרי תקווה – בבסיסו הוא שלילי. עצם התחושה הזו היא שלילית ומנטרלת מכל מיני אפשרויות יציאה.
 
כשאני חושבת על חנוכה, אני נזכרת בסיפור המוכר על הילדים שהתחבאו במערה ולמדו תורה. אותם ילדים שהכינו סביבונים לעת צרה, שחלילה, אם וכאשר היוונים יכנסו ויראו אותם, הם ישחקו בסביבון בתמימות רבה.
 
גם אנחנו, ברגעים שאנחנו שופטים את עצמנו, את ההתנהלות שלנו, את בחירותינו, ואפילו שאנחנו נמצאים במציאות של עשייה זורמת בחיי היומיום, שזה דבר חינני וחיוני, כשאנו לומדים, מחכימים, גדלים, מתפתחים ומקווים, גם אז יש לנו רגעים של יצר הרע. ונגד מציאותו של היצר הרע אין לנו מה לעשות, בדיוק כמו שאת היהודים מי שהציל מיד היוונים בצורה מוחלטת היה בורא עולם. והוא זה שישמיד ויעלים באופן מוחלט את אדון יצר הרע. זה לא משהו שהוא בכוחנו ובאפשרותנו. 
 
אבל האם זה אומר שנפסיק ללמוד תורה? האם זה אומר שנפסיק ונחדל מאמונתנו? לא. זה אומר שאנחנו לא מפחדים מהיצר הרע, ואפילו שאנחנו חכמים יותר ממנו, כן, אנחנו מצליחים לגבור עליו, זאת לא הוכחה? עם היהודים בימי החשמונאים זה היה עם הסביבון, בימינו זה עם האמונה, הביטחון,  ובאמצעות הכלים השונים שאנו רוכשים ולומדים.
 
אבל העיקרון הוא אותו עיקרון:
לנו ברור לאן אנחנו פוסעים ולאן חותרים,
אנחנו לא מפחדים, ולא מתייאשים,
אנחנו יודעים שיש מלחמה בקרבנו, יודעים שלא תמיד קל,
אנחנו יודעים שאנחנו לפעמים טועים ונופלים.
 
בהתבוננות שלי, הנס של היהודים בזמן בית חשמונאי היה בגלל גודל מידת הביטחון והאמונה שלהם בבורא עולם. מרוב גודלו, הם פשוט לא נפלו יותר. הם הכירו בדיוק את הכלים והתחבולות של היצר הרע – היוונים, והכינו תשובות לתחבולותיהם עוד בטרם היוונים "נקשו" בפתח המערה.
 
אין ספק שעד לדרגה זו הם עברו הרבה, ומי מאיתנו בכלל יכול לשפוט או להבין, אבל אני בהחלט חושבת שיש פה מסר עצום בשבילנו, לכל אותם מאיתנו ששואלים ותוהים: הלעולם ניפול?
 
משפט ידוע וחכם אמר רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל: עיקר ניצחון היצר הרע הוא כשהאדם נופל לעצבות. לא עצם הנפילה והחטא.
 
נפסיק ליפול ברגע שנפסיק לפחד.
 
אני יודעת שזה בערך כמו לומר לבן אדם להפסיק לנשום, אבל ברגע שלא נפחד מהחולשה, שלא נפחד ממה שמפחיד, כשנדע לומר לפחד שבנו: "היי, תראה מה יש לי ביד! סביבון!!!" ואז נשחק עם הסביבון מולו (והנה זה בא) – הפחד בעצמו ישתפן! הוא כבר לא יפחיד יותר.
 
כך, מניסיון לניסיון, מתרגול אחד למשנהו, אני בטוחה שנמגר את הפחדים ונעיז יותר לבטוח ולשמוח, להמשיך ולצעוד, להדליק אור.
 
את חלקנו נעשה בגאון, באמונה ובשלמות שזה הכי טוב לנו עכשיו, הכי הכי טוב, מהאמונה שנובעת מתוך המיצר, מתעצומות הנפש שאנחנו מגלים בתוכנו, יצמח אור גדול, אור של ברכה, אור שהוא בעצמו גאולה וכוח לעולם.
 
אני מאחלת לנו, כולנו, שנזכה בחנוכה הזה, לצאת לאור גדול, לבשורות טובות וישועות, שיתהפך לנו הכל לטובה, וכמו היהודים של בית חשמונאי – שהיו מלאי עוז בדרכם – נזכה גם אנחנו לחזק ולהתחזק, לדעת היטב את מקור החיים ולא לוותר לרגע מהאחיזה בו, בשום מצב.
 
חנוכה שמח.