ההורה הלוחש

מכירים את ההורה הלוחש?
אם לא, יש לי כמה דברים לספר
לכם עליו, כאלה שיעשו לכם את
החיים הרבה יותר קלים ונעימים.  
 
 
בחזרה לימים ההם (רק לכמה שורות) כשראיתי טלוויזיה. המועדפות שלי היו תוכניות עם ועל חיות, וזו שמוקמה בראש הסולם הייתה תוכנית על אישה שנקראה "הלוחשת לחיות" (או משהו כזה…). היא הדהימה אותי עם היכולת שלה להבין מה צריכות חיות המחמד שלנו, בעיקר את הצורך הרגשי. זה היה פשוט מדהים.
 
היום הייתי במפגש מדהים של הורות עם אמונה, בהנחייתו של ד"ר זאב בלן – פסיכותרפיסט הבית שלנו. הנוכחים החלו לדון בנושא מאוד חשוב בחינוך ילדים: מידת הכעס (שלנו ההורים) ומשמעת (של הילדים).
 
כקורבן תמידי לעוקץ הכואב של מידת הכעס, אני יכולה להרגיש את הארס שלו זורם לי בוורידים בכל פעם שהילדים מעצבנים אותי. למשל, כשהם משחקים דווקא עם החלקים הקטנים של הלגו ליד התינוק בן השבעה חודשים, וזה רק דבר אחד מיני דברים רבים שהם עושים… אז אם אני מצליחה להשתלט על הארס הזה לפני שהוא מתפרץ כמו הר געש ו"לעקוץ" את הילדים, אני פונה לבורא עולם ומתחננת אליו שיעזור לי להתגבר על הר הכעס, המניעות והעצבים.
 
אחת מהנוכחות הביעה הזדהות מוחלטת עם מה שתיארתי (מה הפלא, היא חווה את זה עם הילדים שלה).
 
הדיאלוג בינינו עזר לי להבין כמה דברים: הראשון, שבורא עולם הוא ההורה הלוחש, והוא משתמש בילדים שלנו-שלו כמסר לעזור לנו לגלות הרבה דברים שלא ידענו על עצמנו, וכך נוכל לממש את כל הפוטנציאל הטמון בנו כבני אדם אוהבים ואדיבים.
 
וגם,
 
אפקט המראה – זה הדבר הראשון שאנו מגלים, בעצם שהוא מגלה לנו: שלא הילדים שלנו הם אלה שצריכים לתקן את מידותיהם ולשפר את התנהגותם, אלא אנחנו, מכיוון שהם רק מראה לחסרונות שלנו. לכן, אם אנחנו מזהים דפוס התנהגות בילדים שמאוד, אבל מאוד, מעצבן או מצער אותנו, כזה שלוחץ לנו על כל הכפתורים, אנחנו צריכים לפנות לתוך עצמנו ולמצוא את ההתנהגות הזו בתוכנו. לפעמים זה לא ממש אותו דפוס התנהגות אלא משהו דומה או קרוב, אבל זו הפואנטה. ולפעמים, זה רק עניין של תשובה וחרטה על מעשינו כילדים. ברגע שאנו מוצאים את הקצוות ומחברים ביניהם, אותו דפוס התנהגות שגילינו בילדינו, ובעצמנו, נעלם כלא היה, וזה בדוק.
 
הוא יודע שאנחנו לא מושלמים – ההורה הלוחש יודע שאנחנו לא מושלמים. אני חושבת שלרבים מאיתנו חוסר השלמות הזו לא נראית לעין עד שהילדים נכנסים לזירה. ילדים, כמו שכולם יודעים, ניחנו בכישרון אדיר – להוציא מאיתנו את הגרוע שבנו עד לנקודת זעזוע מעצמנו. וכשאני מגיעה לנקודה הזו, אני מסתכלת על הפנים המגוחכות של הילדים שלי כשאני פותחת בנימה רצינית, כי כל מה שאני רואה מול העיניים זה עוד סיבוב של קרבות ביניהם, ואז, אני הופכת רס"ר משמעת: "אתה! תאסוף את הלגו הזה מיד! שמעת אותי?! ואתה! תזיז את עצמך למקלחת,  ע-כ-ש-י-ו-!!!" אתם חושבים שזה עושה להם משהו? לפעמים כן, כשאני נראית כמו אותו סמל שצורח על החיילים שלו בשעה ארבע לפנות בוקר באיזה בסיס אימונים…. ולפעמים לא.
 
הנקודה העיקרית כאן היא שכל הורה יסתכל במבט אובייקטיבי על עצמו, והתנהגותו בפרט, שיבחן אותה ויראה האם ראוי או לא ראוי לו להתנהג כך. והעיקר, חשוב שנבין כי איננו יכולים להיפטר ממידות כאלה ואחרות (שמתגלות תוך כדי שאנו מפשפשים בעצמנו) בלי עזרתו של הבורא, לכן חשוב מאוד להתפלל ולבקש ממנו את העזרה החשובה והכה נחוצה לנו.
 
הורה יקר, עבוד על מידת הענווה – עוד דרך לעזור לנו, ההורים, לפתח ולעבוד על מידת הענווה שלנו היא דרך הילדים שלנו, ומה שבורא עולם מראה לנו דרכם. ד"ר זאב בלן סיפר לנו על אישה (מנתחת במקצועה) שמתקשה במשימת חינוך ילדיה, בעיקר בכל הקשור למשמעת שלהם בגלל התנהגותם. התוצאה – זעם וכעס נוראים. רבים וטובים מאיתנו נופלים למלכודת הזו. הורים רבים שואלים את עצמם 'איך, לכל הרוחות, זה מגיע למצב הזה. אני אדם מחונך, משכיל, עם תואר, אני טיפוס חברותי, מקצועי, ומה לא? אז למה הם מתנהגים כך?" אז זהו, אין שום קשר בין כל האופציות שהעלתם למה שקורה בשטח. זכרו, כדי להצליח בעולם העסקים צריך ללמוד אבל גם להתאמן ולתרגל, לרוב שנים לא מעטות. תנו לעצמכם הזדמנות הוגנת ושאלו את עצמכם – כמה שנים של חינוך ילדים קיבלתם? כי ההורים, אין מה לעשות, לא היו זוג השחקנים ממשפחת בריידי. רובנו צריכים לעשות את פעולת ה'עשה שוב' לחיינו בגלל המסרים השגויים שקיבלנו כילדים, לנקות את כל שטיפות המוח ולמצוא את הדרך הנכונה לעצמנו ולילדים שלנו. וזה לא קל.
 
הדרך הטובה והיחידה לתת לעצמנו ולילדינו התחלה רעננה ומבטיחה היא על ידי מידת הענווה. להבין שאנחנו לא מושלמים, ושבורא עולם לא מצפה מאיתנו להיות כאלה. כי דרך הענווה שלנו ניפתח לקבל את העזרה משמים. אל תהיו כמו המכורים שחושבים שאין להם בעיה ומסרבים לקבל את העזרה שמציעים להם.
 
עד לנקודת השבירה – כדי לעזור לנו להגיע למידת הענווה, ההורה הלוחש עוזר לנו גם בדרך הזו – הוא משתמש בילדים שלנו כדי להביא אותנו לנקודת שבירה. כן, גם הורים נשברים ובוכים. בנקודה זו אנו מודים בחסרונות שלנו ובעובדה שניסינו להתחבא מעצמנו, מהידיעה שאנחנו לא יודעים שום דבר, ובפרט בכל הקשור להורות וחינוך ילדים (דבר שעוזר לנו להיפתח לצינורות הנכונים ולקבל עזרה אמיתית ונכונה). ולמה בדרך של שבירה אם אפשר אחרת, אתם בודאי שואלים? כי בורא עולם יודע היטב שאם לא נגיע לרגע של ניעור, של שבירה מסוימת, ונטפל בדברים מהשורש, מעומק הלב, לעולם לא נצליח לתקן את המידות שלנו. לא נוכל לקבל את הדרך הכי טובה לחינוך הילדים באהבה ולתיקון המידות שלנו. וזה גם הרגע לפנות לבורא עולם ולבקש את עזרתו.
 
אחד הדברים שהיממו אותי היה כשגילנו שהרבה הורים לא מגיעים אפילו לנקודה הזו – בקשת עזרה בחינוך הילדים כשהם צריכים את זה באופן נואש. וגם, שהרבה הורים לא מעוניינים לקשר בין התנהגות ילדיהם לבין החסרונות שלהם, מה שגורם להם לחשוב שאין מה לתקן כאילו הם 'מיסטר/מיסיס פרפקט'…
 
כעס: הגנה מכאנית – נקודה נוספת שעלתה בשיחה הייתה על כך שהכעס מהווה בעצם הגנה מכאנית. כשמישהו פוגע בנו, האגו והגאווה שלנו לא מאפשרים לנו לרצות שהם יראו אותנו כואבים. ורחמנא לצלן שמא ייהנו מזה. אז אנחנו כועסים, כמו ניצולים מכאניים. אם נאפשר לילדים שלנו לראות אותנו כואבים מהתנהגותם ומעשיהם הלא טובים, שהם יבינו שהם פגעו בנו, יש סיכוי טוב שהם יצטערו על מעשיהם וינסו אפילו לפייס את ההורה עם חיבוק ונשיקה, עם הבטחה שזה לא יקרה (עד לפעם הבאה כמובן). זה כמובן עדיף על פני צעקות וכעס.
 
אזהרה: אל תשתמשו בטריק הזה הרבה, הילדים יעלו על זה בשלב מסוים. את המטרה נפספס והילדים ירגישו שידם על העליונה…
 
את הבכי אל תגבילו כשאתם מדברים עם בורא עולם, כשאתם מספרים לו על מה שכואב לכם. שתפו אותו כי הוא אבא טוב, חבר שמקשיב ורוצה לעזור.
 
כולי תפילה שנזכה לעבוד על המידות שלנו בהצלחה גדולה, ובעזרת השם, נגדל ילדים לתפארת, שמחים ובריאים בגופם ובנפשם, ושבורא עולם יהיה חלק בלתי נפרד מחייהם ומחיינו, אמן.