כמו עמעם של נורה

הפעלת העמעם דורשת מיומנות
רבה, ועם הזמן הפכתי למומחית
אמיתית בתחום. אבל יש דבר אחד
שאני לא מצליחה לעמעמם. את
המראה החיצוני. מה עושים?
 
 
את ההתקדמות בעבודה הרוחנית שלי אני עושה עם הלב והרצון. כי התקדמות, זה משהו אישי, פעולה שנעשית בהתאם למדרגה בה אני נמצאת ולתהליכים שאני עוברת.
 
אני מרגישה שמערכת היחסים שיש לי עם הבורא היא פרטית לגמרי ונסתרת מעיני רוב סביבתי. זה קצת כמו קשר בין בני זוג – לא משנה כמה תספר ותדבר עליו, בסופו של דבר, רק אתה ובן זוגך יודעים באמת איך זה לחיות ביחד.
 
את מערכת היחסים הזו אני יכולה לבחור להסתיר או לגלות, תלוי מי עומד מולי. אני בוחרת לחשוף מידה שונה של רגשות והתלהבות. זה קצת כמו לסובב עמעם של נורה. אם אני יודעת שהאדם מולי אוחז באותה מציאות שאני אוחזת, אז אני מרשה לעצמי לשחרר את מלוא האור שבנורה. לעומת זאת, אם האדם שמולי מתנגד לתפישתי, אצמצם את האור למינימום שאני יכולה. בהתאם לכך, אם אני נמצאת עם מישהו שאפשר לקרוא לו, משל, "ידיד הארגון", כלומר אחד שאינו מתנגד אבל גם לא אוחז כמוני, ארשה לעצמי להדליק את האור בזהירות, כך שזה יתאים לו.
 
הפעלת העמעם דורשת מיומנות רבה, ועם הזמן אני הופכת למומחית אמיתית בתחום. זה בא לידי ביטוי בבחירת המילים בהן אני משתמשת, העגה ששגורה בפי (שהפכה מהרבה סלנג להרבה "ברוך השם"), תפישת המציאות הכללית, ציטוטים ממה שאני לומדת מהכתובים, ביטוי המצוות בחיי וההקפדות שאני בוחרת לקיים.
 
אבל דבר אחד אני כמעט ולא יכולה לעמעם, לפחות לא במידה שהייתי רוצה, וזה את המראה החיצוני שלי.
 
את החצאיות והשמלות עוד יכולתי להסוות במראה נשי, כביכול. ובחורף בכלל אין בעיה, כי החלק העליון ממילא ארוך ומעבר למרפק. אבל בשום מקרה אני לא מצליחה להתחמק מלהיראות דוסית כשאני שמה כיסוי הראש.
 
אני לא רוצה להסתיר את היותי דתייה מכיוון שאני מתביישת בזה חלילה. לא. מסע החזרה בתשובה הוא מסע אישי, וכמו בכל דרך יש באמצע בלבולים, חוסר איזון ובירור מתמיד ומעמיק. לפעמים קשה לי להסביר לעצמי איפה אני עומדת, כל שכן לאדם אחר שלא עבר את הדרך הזאת, למי שממאן להבין או, במקרה הגרוע, מתנגד אליה.
 
משחק ההטעיה הזה נועד להגן על עצמי מפני עוד בלבולים שעלולים להגיע מבחוץ, ולעזור לי למנוע צער ואי דיוקים מאנשים שמכירים אותי זמן רב ולא מבינים מדוע אני רוצה לשנות את כך את חיי.
 
לפני כשבוע החלטתי לחשוף לראשונה בלי עמעומים והטעיות את כיסוי הראש שלי בפני אדם שחששתי מאוד שיראה אותי כך. המדובר בקרוב משפחה שאני אוהבת מאוד, אך מפאת גילו המזדקן ותפישת עולמו הוא לא מסוגל לקבל את ההתקרבות שלנו לדת באהבה ובפרגון.
 
תבינו, הפכתי לאומנית מומחית בהסוואות, עד שהצלחתי להסתיר את היותי עם כיסוי ראש במשך שלושה חודשים. אל תשאלו איך עשיתי את זה כי אני בעצמי לא מבינה, אבל העובדה היא, שהחלטתי סופית שאנחנו קרובים מדי בכדי להמשיך לשחק את המשחק הזה ושעלי להתוודות, חד וחלק. ביום פגישתנו הופעתי עם המטפחת (ולא בשבת כמו שרגילים כבר לראות אותי) כדי שלא יהיו שום ספקות.
 
בהתחלה הייתה התעלמות. הופתעתי ולא העליתי את הנושא. בתוכי קיוויתי שאולי זה יעבור חלק, אולי הוא כבר התרגל לכל השיגעונות שלי והבין שאני נשארת אני ולא משנה איך זה נראה מבחוץ.
 
אחרי שעתיים ישבנו לסעוד ואז, באופן מאופק למדי, כאילו מתחת לשפם שאין לו, הוא אמר "אני מבין שככה את הולכת עכשיו, חשבתי שאמרת לי שלך זה לא יקרה".
 
אני מסמיקה, מנצלת את פנייתם של הילדים אלי כדי להתחמק לרגע, ובינתיים, לחשוב על תשובה מתאימה. "אתה יודע, זאת דרך אינסופית שאני צועדת בה, כרגע זה ככה ואני לא יודעת מה יוליד יום".
 
"אני מקווה שתעצרי בזה", הוא ענה בהחלטיות.
 
"מה זה משנה בעצם? הרי לא ממש השתניתי, אתה יודע", אני מנסה לפשר.
 
"השתנית בהחלט", הוא פסק.
 
כאן כבר עצרנו את השיחה והשתמשנו בילדים שהסתבכו עם האוכל כתירוץ. אף אחד מאיתנו לא רצה להמשיך ולומר משהו שאולי יצטער עליו אחר כך.
 
נשארתי עם לב כבד ומכווץ. זה מספיק קשה לראות את הבעת פניו כשהילדים שרים ומדברים על בית מקדש והקדוש-ברוך-הוא. החשש והסלידה מורגשים היטב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
 
אני אוהבת אותו מאוד וחבה לו המון. כבר לא אצליח להזיז אותו מעמדתו ואני כמובן לא רוצה לזוז מעמדתי שלי. איך אוכל לגרום לקשר הזה להמשיך להתקיים בלי כיווצי לב כל פעם מחדש?
 
"אבא תרחם עלי, תעזור לי", אני מתפללת ומבקשת עזרה מבורא עולם.
 
למחרת הוא התקשר. "את נראית יפה היום כמו שהיית אתמול?" הוא פתח בפרגון לא אופייני.
 
ואני ידעתי שבדבריו הוא, בעצם, מתכוון לומר "אני אוהב אותך ומקבל אותך. את יפה בעיניי ולא משנה איך תבחרי להיראות. בעזרת האהבה אנחנו נתגבר על כל השוני ונצליח להתקרב. כי אחדות המשפחה חשובה יותר מכל מחלוקת או תפישה שונה".
 
תודה אבא ששמעת תפילתי ועזרת לאחדותנו. כי אם זה אפשרי ברמת הפרט, בתוך המשפחה, זה בטח אפשרי גם ברמת הכלל, בעמנו ישראל.