השגחה אלוקית בסילבסטר

הבירה התחלפה בבירה אחרת,
ואחריה באו וודקה ומי יודע מה עוד.
בשתיים בלילה זה קרה, ורק אלוקים
יודע איך יצאנו משם. מאז, ה-31
בדצמבר הפך למסיבה של חיי.
 
 
לפני שלושים שנה, כשעוד הייתי חייל בסדיר, זכיתי יום אחד ליציאה נכספת: חמשוש בערב יום השנה האזרחית, "הסילבסטר", כמו שמכנים את זה במקומותינו.
 
הייתי עדיין בטירונות. מי שעשה טירונות בחיל קרבי מכיר בודאי את מה שאספר עכשיו: הייתי בדיכאון מוחלט. לא יצאתי הביתה כבר שבועיים, החברה שלי מהתיכון שירתה בבסיס מרוחק בקצה השני של המדינה, והיחסים בינינו הלכו ודעכו עד שנפרדנו שבועיים קודם לכן. ואם כל זה לא מספיק, לפי החשבון שלי נשארו לי עוד 34 חודשי שירות במה שנראה אז כמו גיהינום מוחלט (טירונות היא באמת לא גן של שושנים).
 
ברור שהיציאה לחופשה רוממה מעט רוחי. הלילה אצא לבלות במסיבה, חשבתי לעצמי, ואולי אפילו אצליח למצוא לי מישהי שתהיה מוכנה להתנשק איתי בחצות. אולי לא הכל כל כך גרוע.
 
את שעות אחר הצהריים ביליתי בטלפון, מברר עם חברים לאן כדאי ללכת, ובאמת, בתשע בערב יצאתי עם שני חברים למסיבה בתל אביב. נהגנו כל הדרך מבאר שבע, והגענו למסיבה הומת צעירים (וצעירות!) הכל נראה מבטיח.
 
לקחתי לי בירה לשתות והתיישבתי בפינה, בוהה בצעירים הרוקדים, ולאט לאט התגנבה לה בחזרה תחושת העצב שליוותה אותי בשבועות האחרונים. ישבתי לבד, שותה את הבירה שלי, וחושב בדכדוך על החברה שעזבה, על המפקד המרושע ועל השירות הארוך שעוד מחכה לי.
 
הבירה התחלפה בבירה אחרת, ואחריה באו וודקה ומי יודע מה עוד. בשעה אחת עשרה וחצי ידעתי שלא תהיה נשיקה בחצות, ולא מחכה לי שום שמחה גדולה הלילה, כזו שתשנה את היום יום המדכדך שלי. שתקתי בפינה שלי, בוהה בחוגגים, והמשכתי לשתות. והמשכתי. והמשכתי.
 
בשתיים בלילה, שיכורים לגמרי, התנדנדנו אני ושני חברי למכונית של אבא שלי. לקח לנו חצי שעה לאתר אותה, הלומי אלכוהול ומתנדנדים ולא יודעים איפה אנחנו נמצאים. חברי שאול לקח את ההגה, ובדרך נס הצליח להוציא אותנו מהעיר ההומה ולא להיעצר על ידי המחסומים שהקימו השוטרים, האורבים לשיכורים צעירים כמונו.
 
שאול טס הביתה במהירות של 130 קילומטרים לשעה. עד ראשון לציון כבר כמעט גרמנו שלוש תאונות, אבל בדרך נס הצלחנו להיחלץ מההתנגשויות. כל זה לא הבהיר לנו שאנחנו לא יכולים לנהוג עכשיו, בטח לא במהירות כזו. ליד יבנה, רגע לפני שהתנגשנו ברכב שהאט במפתיע, שאול בולם בבהילות. הרכב הסתחרר – אני זוכר את הרגעים האלה בבהירות מבהילה – ואחרי שעשינו שתי "צלחות" על ארבעה גלגלים, הרכב התהפך כמה פעמים עד שנעצר בצד הכביש.
 
למרבה הפלא, היה לנו מספיק שכל לחגור את חגורות הבטיחות. שאול שבר את כתפו, ויאיר ואני נחבלנו קשות בכל הגוף, אבל אלוקים היה איתנו באותו לילה, ואף אחד מאיתנו לא נפגע בצורה קשה.
 
למחרת לקח אותי אבי לבית הכנסת להגיד ברכת הגומל. שלושה צעירים אחרים שנסעו מתל אביב לבאר שבע לא התברכו כמונו. הם התנגשו במשאית ונהרגו במקום. הוריי שמעו על שלושת ההרוגים וכשהתקשרו מהמשטרה לספר להם על התאונה שלנו, היו משוכנעים שאלה אני וחבריי.
 
בכל ילדותי לא ביקרתי בבית כנסת כמעט, למעט עליה לתורה וביום כיפור. אנחנו חילונים לגמרי. ועדיין, אבי בחר להודות לאלוקים שנותרתי בחיים. "לא רק יותר מזל משכל היה לך הלילה" אמר לי, "הייתה לך השגחה אלוקית. וברגעים כאלה צריך להגיד תודה".
 
מאז, אני לא שותה ונוהג. אני גם לא חוגג את הסילבסטר. במקום זה, ב-31 בדצמבר אני מניח תפילין ומודה לאלוקים שנתן לי את הזכות להמשיך לחיות בריא ושלם. אני זוכר שלא כולם מתברכים ככה.