אפילו הפרה שומרת שבת – קואצ’ינג לשבת – תודעת השפע

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי יְהוּדִי חָסִיד, שֶׁהָיְתָה לוֹ פָּרָה אַחַת וִיחִידָה. בְּכָל יוֹם הָיָה הֶחָסִיד יוֹצֵא עִם הַפָּרָה לַשָּׂדֶה וְחוֹרֵשׁ אִתָּהּ אֶת הַשָּׂדֶה. כָּךְ עָשָׂה בְּכָל יוֹם מִיְּמוֹת הַשָּׁבוּעַ. אַךְ כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יוֹם הַשַּׁבָּת, הוּא כַּמּוּבָן לֹא עָבַד בַּשָּׂדֶה, וְגַם לַפָּרָה שֶׁלּוֹ הוּא נָתַן לָנוּחַ. בַּתּוֹרָה כָּתוּב: “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ”, וְהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁכְּמוֹ שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים לָנוּחַ, וְלֹא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כָּךְ גַּם אִם יֵשׁ לִיהוּדִי בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה, הֵם נחים בְּשַׁבָּת וְלֹא עובדים.

וְכָךְ בְּכָל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, הָיְתָה הַפָּרָה נִשְׁאֶרֶת בֶּחָצֵר, בָּרֶפֶת, וְלֹא עוֹשָׂה כְּלוּם, לֹא חוֹרֶשֶׁת וְלֹא עוֹבֶדֶת. כְּמוֹ שֶׁהֶחָסִיד הָיָה נָח בְּשַׁבָּת, גַּם הַפָּרָה נָחָה בְּשַׁבָּת.

וַיְהִי הַיּוֹם, וְהֶחָסִיד יָרַד מִנְּכָסָיו, וְהָיָה זָקוּק לִסְכוּם כֶּסֶף בִּדְחִיפוּת. לֹא הָיְתָה לוֹ בְּרֵרָה וְהוּא מכר אֶת הַפָּרָה להַשָּׁכֵן-הַגּוֹי שֶׁלּוֹ.

בְּיוֹם רִאשׁוֹן הוֹצִיא אוֹתָהּ הַגּוֹי לַעֲבֹד בַּשָּׂדֶה וְהַפָּרָה חָרְשָׁה וְחָרְשָׁה, עָבְדָה בַּשָּׂדֶה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה רְגִילָה לַעֲשׂוֹת כָּל הַשָּׁנִים. הַגּוֹי מְאוֹד שָׂמַח, אֵיזוֹ פָּרָה מֻצְלַחַת קָנִיתִי! הִיא מַמָּשׁ עוֹבֶדֶת מְצֻיָּן! וְכָךְ הִמְשִׁיכָה הַפָּרָה לַעֲבֹד גַּם בְּיוֹם שֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁבוּעַ.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קָם הַגּוֹי מֻקְדָּם, לָבַשׁ בְּגָדִים, רָחַץ אֶת פָּנָיו, אָכַל, שָׁתָה וְיָצָא אֶל הָרֶפֶת לַחֲרֹשׁ עִם הַפָּרָה. קָשַׁר לָהּ הַגּוֹי אֶת הַחֶבֶל, וְהִתְחִיל לִמְשֹׁךְ אוֹתָהּ לְכִוּוּן הַשָּׂדֶה, כְּמוֹ בְּכָל יוֹם. אֲבָל הַפָּרָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ! נִסָּה הַגּוֹי לִמְשֹׁךְ יוֹתֵר בְּכֹחַ, וְהַפָּרָה, לֹא זזה! צָעַק עָלֶיהָ וְהִכָּה אוֹתָהּ, וְהַפָּרָה, לֹא רוֹצָה לָזוּז מִמְּקוֹמָהּ!

רָאָה הַגּוֹי שֶׁהוּא לֹא מַצְלִיחַ לְהָזִיז אֶת הַפָּרָה מִמְּקוֹמָהּ, הָלַךְ אֶל הַיְּהוּדִי הֶחָסִיד שֶׁמָּכַר לוֹ אוֹתָהּ, וְצָעַק לוֹ: אֵיזוֹ פָּרָה מָכַרְתָּ לִי? קַח אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה, וְתַחֲזִיר לִי אֶת הַכֶּסֶף שֶׁנָּתַתִּי לְךָ! שָׁאַל אוֹתוֹ הֶחָסִיד: מָה קָרָה? מַדּוּעַ אַתָּה כּוֹעֵס עָלַי? הֲרֵי מָכַרְתִּי לְךָ פָּרָה טוֹבָה וּמֻצְלַחַת, פָּרָה חֲרוּצָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָשְׂתָה לִי שׁוּם צָרוֹת וְשׁוּם בְּעָיוֹת. אָמַר לוֹ הַגּוֹי: מָה פִּתְאוֹם! בֶּאֱמֶת בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא עָבְדָה יָפֶה, אֲבָל הַיּוֹם הִיא פִּתְאוֹם לֹא רוֹצָה לָזוּז! כָּל הַיּוֹם הִיא רוֹבֶצֶת עַל הַשָּׂדֶה וְלֹא רוֹצָה לַעֲבֹד. מָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ, הִכֵּיתִי אוֹתָהּ כָּעַסְתִּי עָלֶיהָ וְשׁוּם דָּבָר לֹא הוֹעִיל! הַפָּרָה לֹא רוֹצָה לָקוּם.

מִיָּד הֵבִין הֶחָסִיד בַּמֶּה מְדֻבָּר, וְאָמַר לַגוֹי: בּוֹא אִתִּי, וַאֲנִי אֶעֱזֹר לְךָ לְהָקִים אֶת הַפָּרָה.

נִגַּשׁ הֶחָסִיד אֶל הַפָּרָה, הִתְכּוֹפֵף אֵלֶיהָ וְלָחַשׁ בְּאָזְנָהּ: אוֹי, פָּרָה פָּרָה! כְּשֶׁהָיִית אֶצְלִי, הָיִיתִי שׁוֹמֵר שַׁבָּת וְגַם אַתְּ הָיִית נָחָה. אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁנֶּאֱלַצְתִּי לְצַעֲרִי לִמְכֹּר אוֹתָךְ, אַתְּ בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַגּוֹי הַזֶּה שֶׁאֵינֶנּוּ מְצֻוֵּה לִשְׁמֹר שַׁבָּת. לָכֵן מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמֵּךְ שֶׁתַּעֲשִׂי אֶת רְצוֹנוֹ, תַּעַמְדִי, תַּחְרְשִׁי וְתַעַבְדִי כְּמוֹ שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ. רַק סִיֵּם הֶחָסִיד לִלְחֹשׁ בְּאָזְנָהּ, מִיָּד נֶעֶמְדָה הַפָּרָה וְהָיְתָה מוּכָנָה לַעֲבֹד.

הַגּוֹי הִתְפַּלֵּא מְאוֹד מֵהַדָּבָר, וְשָׁאַל אֶת הַיְּהוּדִי: מָה לָחַשְׁתָּ בְּאָזְנָהּ שֶׁל הַפָּרָה שֶׁהִיא פִּתְאוֹם קָמָה לַעֲבֹד? אוּלַי כִּשַּׁפְתָּ אוֹתָהּ?

אָמַר לוֹ הֶחָסִיד: לֹא וָלֹא! הִסְבַּרְתִּי לָהּ שֶׁעַד עַכְשָׁו שֶׁהִיא הָיְתָה בְּבַעֲלוּתִי, אָסוּר הָיָה שֶׁהִיא תַּעֲבֹד בְּשַׁבָּת, אוּלָם עַכְשָׁו שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתִי, אֶלָּא בִּרְשׁוּת גּוֹי, מֻתֶּרֶת הִיא בָּעֲבוֹדָה וְאֵין הִיא צְרִיכָה לִשְׁבּוֹת.

נִבְהַל הַגּוֹי וְאָמַר: הַאִם אֲנִי יוֹתֵר גָּרוּעַ מִבְּהֵמָה זוֹ?! הֲרֵי לַבְּהֵמָה אֵין דַּעַת וְאֵין תְּבוּנָה, וּבְכָל זֹאת שָׁמְרָה שַׁבָּת, וְאִלּוּ אֲנִי בֶּן אָדָם שֶׁנִּבְרָא עִם דַּעַת וְעִם תְּבוּנָה, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה צִוָּה ה’ שֶׁבָּרָא אוֹתִי?! מִיָּד הֶחֱזִיר אֶת הַפָּרָה לָרֶפֶת, וְלֹא רָצָה עוֹד לַעֲבֹד בְּשַׁבָּת. לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ הַגּוֹי וְהִתְגַּיֵּר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה תַּלְמִיד חָכָם, וְנִקְרָא שְׁמוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא.מִכָּאן אָנוּ לוֹמְדִים שֶׁכַּאֲשֶׁר יְהוּדִי שׁוֹמֵר אֶת מִצְווֹת ה’, כָּל הַסְּבִיבָה שֶׁלּוֹ מִתְקַדֶּשֶׁת, וַאֲפִלּוּ בַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁלּוֹ מִתְקַדְּשִׁים, וּמְבִינִים אֶת גְּדֻלַּת ה’!

שמירת השבת הינה אחת מאבני היסוד המרכזיים והעיקריים בחיי היהודי המבדילה בינינו לבין הגויים ומקשרת אותנו לה’ יתברך. שמירת שבת אינה בגדר חירה או זכות אלא שמירת שבת היא חובה דאורייתא; בדיוק כמו שנושמים, אוכלים ושותים כך גם לגבי שמירת השבת שלכאורה נראה שיש לנו בחירה אם לשמור או לא, אולם במהות הדברים אין ליהודי מקח ובחירה – כי את השבת חייבים לשמור כי כך ציווה ה’. נקודה. כשיבוא המשיח כולם יבינו את האקסיומה הזו הו אז כולם כבר ישמרו שבת ללא יוצא מן הכלל מתוך יראת כבוד ואהבה. מי שאינו שומר אותה, השבת תובעת את עלבונה.