מי מפעיל את הבוס המרגיז?

"את הבוס שלי לא חיבבתי. ואם אתם
כבר שואלים, אז פשוט תיעבתי אותו.
שיחקתי את התפקיד של העובד הכנוע
והחנפני. אבל בתוך תוכי שנאתי אותו.
הוא שדד את חירותי"… וידוי של עובד.
 
 
אחת התגליות החשובות והמוזרות יותר שעשויות להפתיע אותנו היא, שרובן של הבעיות וההפרעות המעיבות על חיינו מיוצרות ומטופחות על ידינו. זהו רעיון מקומם ומופרך לגמרי במבט ראשון, אבל מה לעשות, זו עובדה מציאותית לגמרי. מנחם עלה עליו וגם תיאר את התהליך בפרוטרוט. והנה מה שיש לו לומר:
 
"במשך תקופה ארוכה של שנים הייתי משוכנע לגמרי שחלקים משמעותיים ביותר מזמני, ואחוזים רבים מחירותי, גזולים על כורחי. הייתי באמת, במידה לא מבוטלת, מנוצל באופן די הזוי. השודד הרע הזה שגזל את חירותי יחד עם אי אילו חלקים משפיותי ונפשי היה הבוס שלי. נקלעתי תחת חסותו המחניקה בעקבות מצב כלכלי דחוק ועוד נסיבות שונות ומשונות שאין זה הזמן והמקום לפרט. הבוס הכיר את האילוצים הללו וניצל היטב את היתרה ששיחקה לטובתו. הוא ידע איך לשעבד אותי לצרכיו, וגרוע מכך לשיגעונותיו. אותו בוס, כפי שלמדתי עם הזמן להבחין, סבל מהפרעות שונות ומשקעים נפשיים. ומבחינתו, האישיות הרכרוכית שלי הייתה הדבר המתאים ביותר לסחוט ממנו את כל החסכים שהוא צבר במשך החיים. את הדיאגנוזה הזו חיברתי במשך תקופה ארוכה של השתעבדות לאדם הבלתי נסבל הזה, שהצליח להפתיע אותי שוב ושוב ולגלות לי – תמים שכמותי – עד כמה בני אדם מסוגלים להיות מופרעים ומעוותים, השם ישמור.
 
"אחרי ההקדמה הזו אין צורך לומר שאת הבוס שלי לא חיבבתי, בלשון מהוקצעת. ואם אתם שואלים אותי בכנות, אז פשוט תיעבתי אותו. למראית עין כמובן שיחקתי את התפקיד באופן מוצלח. עובד כנוע, רכרוכי וחנפני. אבל בתוך תוכי הקאתי את הנשמה כל פעם ששמעתי את הקול שלו. שנאתי אותו בגלל שהוא שדד את חירותי. הוא 'ישב' לי על הראש לא רק בשעות העבודה הקשות והארוכות, אלא הרבה מעבר לכך. בשעות הבודדות שנותרו לי להיות עם משפחתי, עם עצמי. אפילו בחופשות הדמות שלו רדפה אותי, הטרידה, דרשה, ניצלה. טוב, למען האמת הוא כמעט אף פעם לא הרים אלי טלפון מחוץ לשעות העבודה. אפילו לא דרש שאשאר מעבר לזמן במשרד. אבל בתכל'ס, הוא רכב עלי עשרים וארבע שעות ביממה. איך? לא יודע, בדרכים מיוחדות משלו. האיש הזה גרם לי להרגיש כל היום כאילו אני שייך לו, חייב לו, אשם בדבר כלשהו. מצאתי את עצמי מאה פעמים ביום 'טוחן' בראש שיחות דמיוניות מולו. מתווכח, מצטדק, ומלחין עוד ועוד תירוצים לכל מיני תקלות דמיוניות שכאילו אירעו. הייתי מסויט. הוא היה מסוגל לומר לי מילה אחת במין מבט כזה השמור אך ורק לאנשים בעלי אופי מתוחכם וערמומי כמו שלו, וזהו. מרגע זה והלאה נכנסתי למעגל סגור. מחשבה רודפת מחשבה, תחושות אשם, חרדות. איום ונורא.
 
"הזוועה הגדולה ביותר מבחינתי, הייתה ההרגשה האיומה הזו שמישהו מסוגל פשוט לעשוק את הלבד שלי. הקול שלו, האמירות שלו, אפילו הצחקוקים שלו, הצליחו איכשהו לחדור לזמנים הכי אישיים שלי ולהטריד את שלוותי. תמיד ברגעים כאלה רציתי לקום ולצרוח לו באוזניים 'תעזוב אותי, רשע אחד…' אבל אז בדיוק נזכרתי שהוא בכלל לא דיבר איתי, והכל זה פרי דמיון. העובדה הזו עוד יותר הרגיזה. בנוסף לכל, הרגשתי גם טיפש. הוא, היצור הרע הזה, הצליח תמיד להשאיר את עצמו נקי וזך כמו מלאך. ואני מצאתי את עצמי תמיד אומלל וגם טיפש. אפשר לומר שאת השנאה שלי הוא הרוויח לגמרי ביושר.
 
"ואז, באחד הימים הללו, אחרי שיחת טלפון מרגיזה ומלחיצה במיוחד, פתחתי באקראי ספר מוסר ונפלתי בדיוק על סעיף שעסק באיסור "לא תשנא את אחיך בלבבך". ברגע הראשון אפילו לא התחלתי לחשוב בכיוון. איזה אחיך, מי? הטיפוס המחריד הזה? אח שלי? איפה… אבל השם יתברך ריחם עלי, ובמחשבה שנייה נפל לי האסימון. שמעתי את עצמי חושב: 'רגע, התורה אומרת לא תשנא את אחיך בלבבך. ללא תנאים מקדימים וללא הגבלות ואותיות קטנות. הוא אח שלך, אסור לך לשנוא אותו. מעצבן אותך? מטריד? תסתדר עם זה, תתמודד. לשנוא אסור. אופס! כאן התנגשתי בקיר. לך תשכנע את הנפש הפגועה שלך לא לשנוא את האדם הכי מרגיז מבחינתך. לך תעכל את הרעיון שהאיש שהקול שלו לבד מסוגל להוציא אותך מדעתך אמור להיות אפילו אהוב עליך כמו כל יהודי. מה עושים פה?
 
"המוצא היחידי לסבך ההזוי הזה קרץ לי מכיוון ההתבודדות. אני מכיר את עצמי, ברוך השם, ויודע שכל פעם שאני נקלע לתסביך ללא מוצא, שיחה פתוחה עם השם עושה לי משהו מדהים. אחרי התבודדות תמיד נולד יש מאין רעיון שלא חשבתי עליו. הלכתי לפינת ההתבודדות שלי עם רגשות מעורבים. למה? כי מצד אחד ידעתי, בהתבודדות אין חכמות. זה לא שאתה בא לספר לבורא עולם כמה הבנאדם ההוא מגעיל וכאלה. כי את זה אני יודע כבר עכשיו, מה החידוש. ההתבודדות תמיד מצליחה להפוך לי את התמונה. פחדתי שהטיפוס הבלתי נסבל הזה עומד לקבל בהתבודדות שלי זיכוי. בינינו, זה מקומם. אבל הלכתי להתבודד, ברירה אחרת לא הייתה. ומה קרה? כמו שאתה מתאר לעצמך, נס.
 
"לא, חס ושלום. לא גיליתי שהבוס שלי מלאך זך כנפיים. ממש לא. גיליתי משהו אחר. בורא עולם לימד אותי תוך כדי שיחה, שהטרדן המעצבן שמופיע לי כמו ווירוס דביק בדיסק קשיח הוא בכלל לא הבוס. זה משהו אחר לגמרי שמקנן בי, בתוכי. זה המשהו הזה שלא בא לו שיהיה לי טוב אמיתי. שלא מתאים לו שאהיה קרוב לבורא עולם כל שנייה, ושהנפש שלי תהיה שבעה ומתוקה ומחוברת למקור הנכון. והמשהו הזה משכנע אותי כל יום מחדש להיות עצוב ומדוכא, כעוס ומכור לתשוקות מוזרות. המשהו הזה חיפש ברדיוס הקרוב אלי את הפרצוף הכי מרגיז מבחינתי, והוא דואג להדביק לי את הפרצוף הזה למחשבה שלי בכל הזמנים הרגישים ובכל הזדמנות. אתה מבין? הבוס שלי לא בסדר וזה ברור לפי כל קריטריון אנושי. אבל הבסדר או הלא בסדר שלו לא נוגע לי. אני חייב לפי התורה ללמד עליו זכות. הוא מסכן וסובל, ועבר ילדות קשה, ולא מבין, או כל סיבה אחרת. עליו אני חייב ללמד זכות. אבל אין זה אומר שההתנהגות שלו בסדר. עכשיו, לא הוא רודף אותי, רק המשהו הזה שאיתו אני מתמודד כל יום הוא שמדביק לי את הדמות המרגיזה מול העיניים. ואם זה לא היה הבוס, היצר הרע היה מוצא מישהו אחר להצמיד לי.
 
"אתה יודע מה עשתה לי ההבנה הזו. היא הפכה לי לגמרי את התמונה. דבר ראשון אין כאן מפלצת. אין כאן באמת מישהו שמסוגל לפלוש לחיי, ואין באמת צורך להרוג את הבוס או לשלוח אותו לחלל לצמיתות. הוא יכול להישאר כאן. והעיקר העיקר, אני סוף כל סוף יכול בחופשיות ללמד עליו זכות, ואפילו אולי ביום מן הימים לאהוב אותו. כי לא הוא מפריע לחיים שלי, רק המשהו ההוא שדיברנו עליו. ועם המשהו הזה אני מוכרח להתמודד, ולהתפלל לבורא עולם שיעזור לי לא ליפול ברשת שלו, רק להתגבר ולנצח ולצמוח מתוך ההתמודדות הזו.
 
"ההבנה הזו שפכה לי אור עצום על מה שקורה איתי. הבנתי לפתע שההפרעה הענקית הזו שרבצה לי על החיים, יונקת ושואבת את כל קיומה מ – מ – נ – י! והתובנה הזו לא האשימה אותי – להיפך, היא ניחמה אותי. כי היא לימדה אותי שחוץ מבורא עולם וממני, אף אחד בעולם לא יכול להשפיע על האינטימיות שלי. אף אחד לא יכול לפלוש לאישיות שלי, ולהרוס לי – כפי שחשבתי – את החירות ואת השמחה. אין בוס ואין אנשים מרגיזים, יש רק התמודדות יומיומית להיות – או לא להיות? לחיות כבן חורין או כעבד?"
 
לנטרל את המפלצות והשודדים
 
זוהי התגלית האישית של מנחם. היא מתאימה לכל אחד מאיתנו, ויש בה כדי לשפוך אור על התמודדויות שונות שלנו. ההבנה הזו מיוחדת במינה. היא מצליחה באופן קליל וזורם כל כך לנטרל את כל המפלצות והשודדים המאיימים על שלוות חיינו, מכיוון שבדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב כאילו להפרעות שלנו יש ישות ויכולת עצמית, ולכן אנחנו פוחדים מהם וחשים חוסר אונים. אך ברגע שנבין באמת שכל ההפרעות והבעיות וההשתעבדויות מכל הסוגים והמינים – נובעים כולם מתוך המשהו הזה שאיתנו אנחנו מתמודדים תמיד, והוא חלק מהאישיות שלנו, נוכל למקד את המאבק בכיוון הנכון ולפעול מבפנים באופן הרבה יותר יעיל בעזרת השם.
 
וכעת בנימה מסכמת זו, אני מעוניין לגייס את התובנה של מנחם לתחום המדיני-ביטחוני-חברתי. אנחנו עם קטן בארץ קטנטונת עם המון המון המון בעיות, איומים, סקנדלים ומאבקים. בדרך כלל אנחנו סבורים שרוב רובם של החיים הציבוריים שלנו כאומה המשולה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, אובדים לנו בתוך המאבק האינסופי מול הטרור, הכלכלה, והתסביכים החברתיים. נדמה לנו שהגורמים הללו מצליחים לעשוק מאיתנו את חיי החירות ואת שלוות הנפש שיכולה הייתה להיות לנו בשפע. וזה לא נכון! כי ברגע שההפרעות האלה ייעלמו, נגלה לתדהמתנו שכולן גם יחד מצויות עדיין כאן במקום בו הותרנו אותן, ובסופו של יום נידרש לשוב למקום הרוחני שלנו ולטפל בבעיות.
 
עם התובנה הזו אנחנו אמורים לגשת לכל סוגי ההתמודדויות, עם ההארה שאין לנו עסק עם אף אדם או תופעה או מציאות, אלא אך ורק עם בורא עולם השומר את עמו ישראל לעד. חבל לנהל מאבקים מול כוחות וירטואליים, עדיף להתמקד בצמיחה הנובעת מתוך תוכנו.