אחת שאלתי
"מי שיש לו דעת ויודע שהכול בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום ייסורין, ואינו מרגיש שום צער... ואף על פי שיש ייסורין שבהכרח מרגישים אותם, והם ייסורי החולה... אף על פי כן הייסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכול בהשגחה מה' יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער וייסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת".
בפני הרצון – בה”א הידיעה
זכתה הרבנית קופשיץ, נכדתו של הגאון רבי אברהם שנקר זצ”ל, שכל ילדיה היו צדיקים ותלמידי חכמים מופלגים מן השורה הראשונה של רבני הדור. פעם אחת בעת רצון שאלו אותה החברות שלה: “תגידי לנו, איך זכית לכאלה ילדים גאונים וחשובים?” והיא ענתה בפשטות: “איך זכיתי? כי כך רציתי. זה פשוט מה שרציתי. רציתי וזכיתי…”
התשובה של הרבנית הפליאה אותן. הן חשבו שהיא מנסה להתחמק ודוחה אותן בְּקַשׁ, והן חזרו והקשו: “מה הכוונה ‘רציתי’? גם אנחנו רוצות ילדים צדיקים. וכי יש מישהו שלא רוצה ילדים צדיקים ותלמידי חכמים?! למה דווקא את זכית יותר מכולם?”
“אסביר את דברי”, ענתה הרבנית, “נכון מאוד. אתן גם רוצות. כולם רוצים גם ילדים טובים, אבל הם רוצים עוד כמה דברים, הם רוצים גם פרנסה, גם כסף, וגם בית גדול ומטופח, והם מתפללים על כל מיני דברים. אבל אני לא רציתי כלום בחיים שלי חוץ מזרע קודש עוסקים בתורה. שום דבר בחיים לא עניין אותי חוץ מזה. לא התפללתי על שום דבר לעצמי, רק על ילדים טובים שעוסקים בתורה. זה היה כל רצוני ממש. לכן זכיתי!”
הבאתי את המעשה הזה בספרי “ילדים מוצלחים” מתוך הספר הנפלא “טיב המעשיות”, ושם הביא הרב דבר נפלא על מה שאומרים “אין דבר העומד בפני הרצון”, ולא אומרים “בפני הרצונות”, כי הכוח של הרצון הוא רק כשיש רצון אחד וחזק: הרצון בה”א הידיעה ולא רצון מפוזר בין כמה וכמה רצונות שונים.
מה ההבדל?
והמעשה הזה, של הרבנית קופשיץ, הסביר לי דבר שכבר שנים מפליא אותי.
במהלך השנים עברו דרכי תלמידים רבים. כולם למדו אצלי אמונה. ראיתי תלמידים שלומדים ומשננים ומתפללים ורוצים בכל מאודם לזכות לאמונה וכמובן מיישמים, חיים אמונה, מדברים דיבורי אמונה, מדברים עם ה’. לכאורה כולם שווים, כולם מחזיקים באמונה, כולם שואפים לחיות באמונה. אבל בכל זאת, כשהתלמידים הגיעו לניסיונות קשים יותר או פחות בחיים – פתאום ראו הבדל גדול בין שני סוגי תלמידים:
היו כאלה שסבלו סבל רב, והחיים שלהם נעשו חיי גיהינום. הם המשיכו להגיד שהכול מה’ והכול לטובה, הם המשיכו להגיד שה’ אוהב אותם ועושה רק טוב. אבל בכל זאת סבלו מרורות. זה לא הצליח לחדור אל הלב.
לעומת זאת היו תלמידים שעברו את אותו סוג של צער וייסורים ממש וזה בוודאי לא היה נעים, אבל למרות הכול, הם הצליחו לשמור על רוגע ושלווה פנימית, האמונה ניחמה אותם, וחיזקה אותם, והחייתה אותם, והם אמרו לי שבזכות האמונה – הניסיון הזה הוא כמעט כלום בשבילם ועוד להיפך, זה בונה אותם ומחזק אותם והם שמחים ומאושרים באמת!
תמיד שאלתי את עצמי מה ההבדל. אין לי שום ספק בַּכֵּנוּת ובָרצינות של שני סוגי התלמידים. כולם למדו ברצינות, תלמידים משני הסוגים הבינו לחלוטין את החשיבות של האמונה בחיים שלהם, והם בוודאי טרחו בכל כוחם לקנות אמונה.
אז מה בכל זאת ההבדל?
תרופת פלא לייסורים
רבי נחמן אומר שבעל האמונה לא מרגיש שום צער וייסורים! ואפילו בייסורים קשים מאוד בגשמיות שבוודאי מרגישים אותם היטב בגוף – גם אז הרבה יותר קל לעבור את הצער כשיש אמונה.
והוא כותב דברים ברורים וחד משמעיים:
“מי שיש לו דעת ויודע שהכול בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום ייסורין, ואינו מרגיש שום צער… ואף על פי שיש ייסורין שבהכרח מרגישים אותם, והם ייסורי החולה… אף על פי כן הייסורים קלים מאד ונוחים להתקבל בעת שיודע בדעת ברור שהכול בהשגחה מה’ יתברך, ומכל שכן שאר מיני צער וייסורין שאין מרגישין כלל כשיש לו דעת”.
יותר ברור מזה?
אבל במקרה שלנו שני סוגי התלמידים “יודעים” שהכול בהשגחה – אז למה בכל זאת התלמידים מהסוג הראשון כל כך סובלים ברגע הניסיון ואילו התלמידים מהסוג השני מקבלים הכול בקלות?
גם את זה מסביר רבינו באותה תורה ואומר: “ועיקר הצער מהייסורין, הוא מחמת שנוטלין ממנו הדעת כדי שירגיש הייסורין”.
נמצא שלתלמידים מהסוג הראשון לקחו את הדעת, ואילו לתלמידים מהסוג השני לא לקחו את הדעת לכן אלה סובלים ואלה לא!
אבל השאלה עדיין קשה: מדוע לחלק מהתלמידים לוקחים את הדעת ואילו לחלק משאירים את הדעת?
וידעת – והשבות אל לבבך
לפני שנסביר נקדים: מדברי רבינו עולה שהאמונה היא לא ביד האדם, אלא ביד ה’. ברצות ה’ הוא לוקח לאדם את הדעת שהיא הידיעה שהכול מה’ בהשגחה ולטובה, כלומר האמונה, ומשאיר אותו בלי אמונה בלב, וברצות ה’ הוא נותן לאדם את הדעת ומאיר לו את האמונה בלב ואז הוא חי באמונה ולא מרגיש שום ייסורים.
וזה דבר שרואים בחוש, שכמה שאדם לומד ויודע – זה לא מספיק. את האמונה שבלב, את האמונה המחזקת ומנחמת בשעת ניסיון – לא לומדים בשום ספר! זו מתנה מה’ שנותן ומאיר בלב האדם את אור האמונה. זו הרגשה פנימית מאוד.
וזו בדיוק ההרגשה הפנימית שעושה את כל ההבדל בין אנשים שעוברים בדיוק אותם ייסורים עם אותם כוחות נפש. מי שיש לו את ההרגשה הפנימית של אור האמונה – לא ירגיש את הייסורים; ואילו מי שלבו ריק מהאור הנפלא הזה, יסבול סבל רב.
אתה מקבל מה שאתה רוצה
ועכשיו נבאר מה ההבדל בין לומדי אמונה שסובלים בשעת הניסיון לבין לומדי אמונה שעוברים את הניסיון בלי שום צער:
צריכים לדעת שברגע הניסיון לוקחים את הדעת לכולם בלי יוצא מן הכלל! אחרת אין שום ניסיון.
כל אחד שעובד על אמונה במשך שנים יכול להעיד על כך שבכל ניסיון חדש הוא מרגיש מחדש את הקושי לחזק את עצמו באמונה. כי כל החיים שלנו הם בית ספר לאמונה, ובכל ניסיון בחיים צריכים לקנות עוד ועוד אמונה, כלומר להעמיק את האמונה בעומק הלב!
לכן גם לאלה וגם לאלה לוקחים את האמונה. מי שיודע שרק ה’ נותן אמונה, ממילא כל מגמתו היא לבקש מה’ “תן לי אמונה, עזור לי לעבור את הניסיון הזה באמונה שלימה שהכול ממך והכול לטובה ושאתה אוהב אותי תמיד”.
אבל זה לא מספיק. כי ברגע הניסיון שני סוגי התלמידים בוודאי מתפללים ומבקשים אמונה.
וכאן נכנס הסיפור של הרבנית קופשיץ: אלה שרוצים רק אמונה יקבלו אמונה; ואילו אלה שרוצים גם אמונה וגם דברים אחרים, יצטרכו לעבוד הרבה יותר קשה עד שיזכו לאמונה.
וצריכים לדעת שלרצות רק אמונה בשעת הניסיון והייסורים – זה עוד יותר קשה, כי האדם רוצה מטבע הדברים להיפטר מהייסורין שלו אם זה מחלות או חובות או כל צער אחר וזה יותר חשוב לו מהאמונה.
אבל מי שרוצה רק דבר אחד, רק אמונה, גם בייסורים הקשים ביותר התפילה שלו היא חד משמעית בפיו ובלבו: “ריבונו של עולם לא מעניין אותי כלום, לא מעניין אותי מה יקרה אתי, כל ימי חיי אני נלחם רק על האמונה, וגם עכשיו אני לא רוצה ממך כלום, רק שתעזור לי לעבור את הניסיון הזה באמונה, רק לזכור תמיד שאתה אוהב אותי ושכל מה שקורה איתי זה לטובתי…” – והוא בוודאי יקבל את האמונה בחזרה ולא ירגיש שום צער וייסורים!
ואמר רבי נתן מברסלב שזו כוונת הפסוק מתחילת הפרשה שלנו: “בזאת יבוא אהרן אל הקודש” – “בזאת” הכוונה בזכות האמונה, רק על ידה ניתן לעלות ולבוא אל הקודש. וממילא מכיוון שכל שאיפתנו בחיים היא רק לעלות במעלות הקודש, אנו חייבים להשקיע את כל רצוננו בכל נפשנו ומאודנו לקניית האמונה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור