למה מסעדה?

מסעדה – אחת הנישות המקובלות על
רוב הציבור כמקום מפלט לכל מיני
זמנים, ואני שואל למה? דוד גבירצמן
נותן נקודת מבט מיוחדת על החיים בין
המנה העיקרית והקינוח דווקא משם.
 
 
רוצים סיכום על החיים מנקודת מבט ארצית? צאו למסעדה.
 
אחת הנישות המקובלות על רוב הציבור כמקום מפלט ראוי לכל מיני זמנים של בין לבין ועד ש, ואחרי, ותוך כדי – זו יציאה למסעדה. מה גורם לאנשים לצאת למסעדות? כל מיני. אבל בדרך כלל זה לא ממש קשור בחוסר מזון במטבח (אולי בערב פסח). אנשים יוצאים לאכול בחוץ כשמתחשק להם לגוון, וכשבא להם לחגוג, וכשהמטבח הביתי קטן להם בעיניים, ועוד ועוד לפי הכיס וההרגלים. מה עושה המסעדה לאנשים? לפעמים זו איכות האוכל, לפעמים התפריט המגוון, אבל לגמרי תמיד – ההגשה. במסעדה מגישים לך, וזו לבד סיבה טובה לצאת לשם. אנשים אוהבים שיגישו להם אוכל, נקודה. וזה קשור מאוד גם לקטע שאינך יודע לגמרי מה יגישו לך. המרחב, נו.
 
בלי לפגוע באף אחד, ניתן לסכם את חוויית המסעדה בחמישה שלבים. תקראו לזה 'עקרון חמשת השלבים': 1. יציאה. 2. בחירה. 3. ציפייה. 4. אכזבה. 5. השלמה/שובע.

יציאה
 
דבר ראשון אתם יוצאים לאכול איפשהו. וזה אומר שאתם עוזבים את הבית, ויחד איתו את הבלגאן שהושאר שם, או את הסדר שהושג ברוב עמל ויזע, אז בעצם השארתם מאחור את העייפות. אתם מחפשים בעיתון או על דלת המקרר או שואלים חברים לאן לצאת ומה כדאי. כעת מתניעים ו…נוסעים.
 
יציאה היא בקשת חירות, ובעולם שלנו חירות היא מצרך נדיר משום שרוב הדברים שאנחנו עסוקים בהם נוהגים בשלב כלשהו לכבול אותנו באזיקים. לכן רק טבעי שנחפש נישה פנויה מעיסוק שגרתי, לפחות לדמיין חירות.
 
לצאת זה פיתרון נפלא, ואם עושים את זה נכון אז זוהי דלת המילוט שהתקין לנו בורא עולם עוד מלכתחילה, בתוכניות האדריכליות של העולם טרם נברא. לעולם יש שני פתחים, אחד למעלה, אחד למטה. אפשר לצאת ממנו לחלל החיצון ואז אתה הופך לאסטרונאוט אבוד או חייזר נודד. ואפשר גם לצאת ממנו לעולם הבא – בלי למות. פשוט להתעלות קצת ממנו, להשתחרר מהמחויבויות, ולהיות מלמעלה. זה כמו להציץ על מבוך מהגובה. היציאה למסעדה היא משל, היא עצמה גם כן לא רעה ואם אנחנו עושים אותה נכון, מתוך סיפוק במה שיש ומיקוד במטרה פנימית, החוויה הארצית הזו יכולה גם כן להפוך לחלון רוחני ולפתיחה טובה של סדרת צעדים חדשים בעבודת השם וליטוש הנפש. אבל אפשר ורצוי לקחת את המשל הזה עוד יותר פנימה. מותר ובסדר ואפילו מומלץ לעצור לפעמים את רצף המטלות, הגשמיות והרוחניות, ולצאת לבילוי משותף עם… בורא עולם. כן, אתה יכול! צא איתו למקום כלשהו, דבר איתו. אתה יודע מה, תחשוב עליו. עזוב, בלי קשר להתבודדות. תחשוב על בורא עולם. דמיין עליו, תתרפק. אם תנסו את זה, אתם עלולים לוותר על מסעדות.
 
בחירה
 
זהו, יצאתם, נסעתם, הסתובבתם, נכנסתם לאנשהו ומלצר חביב הגיש לכם את התפריט. עכשיו זה בעצם מתחיל… התפריט בידיך ויחד איתו כל האפשרויות פתוחות. כלומר, רק תחליט איזה שם אתה מעדיף שיקראו לדבר שתכניס עוד מעט לפה. בתחום הזה, השמות המפולפלים תופסים מקום עיקרי. אתם נתקלים בהגדרות קולינריות עליהן לא חלמתם מימיכם, וזה ממש כיף. פרק הזמן של אחיזת התפריט ביד ורפרוף על פני השורות הוא תמצית העונג. רק תבחר, הכל לפניך. בלי להגזים, ברגעים הללו אתה מיני גביר. וזה שווה כל סנט.
 
הבחירה היא הכלי הנעלה ביותר שהנברא קיבל מבוראו – יש לנו יכולת לבחור. ובאופן בלתי מודע היכולת הזו נחשקת על ידי כל בני המין האנושי. הבעיה שברוב המקרים אנשים לא באמת מממשים את זכות הבחירה, ואם כן, אז בכיוון ההפוך. כלומר? לבחור זה נקרא להחליט, והחלטה חייבת להיות אישית, כי אם לא זהו ציות עיוור ולא החלטה. מעטים האנשים שזכו להתגבר על כל הגורמים החיצוניים ולהגיע למצב בו הם מחליטים באמת בכוחות עצמם. את רוב הדברים שאנחנו מחשיבים כבחירה אישית, עשינו בעצם כציות עיוור לדחף כלשהו או אפילו איום של ממש. אבל העולם בכל אופן מעניק לנו את האשליה כאילו אנחנו בחרנו בו.
 
התפריט הוא לוח הנתונים של העולם הזה. מציעים לך, מגישים לך, כל האפשרויות לפניך ובעצם אין ממש הבדל בין זה לזה. בתפריטים השמות הם העיקר. מצלצל טוב – מתאים לי! וכעת שימו לב: שני צדדים לתפריט, צד ימין וצד שמאל. מימין מופיע האוכל, משמאל ממתין התשלום. וזה כל הרעיון על רגל אחת: העולם הזה מציג לנו מציאות של כאילו הכל אפשר, רק תבחר. בשעה שלמעשה המונה דופק, כל פעימה גובה ממך תשלום. אין בעולם שלנו הנאות חינמיות. על אוכל לא בריא אתה משלם גם במזומן וגם בצ'ק דחוי של כאב בטן, או נזק מצטבר של תזונה לא נכונה. באופן זהה אתה משלם על כל פורקן בלתי מבוקר או בילוי לא ראוי. אף אחד לא מעניש אותך, רק מגישים לך דף חשבון.
 
הבחירה היא כלי עצום, נוכל להגיע באמצעותה למקומות נפלאים ולרשת הון. אך לשם כך יש ללמוד ולהתאמן איך ומה לבחור.
 
ציפייה
 
אולי בשביל פרק הזמן הזה לבד הגעתם לכאן. במסעדות נהוג משום מה לגרום לך להמתין הרבה זמן למנה. ההמתנה הזו איננה אקראית, היא עושה את כל הסיפור. בדקות הללו אתם יושבים ומצפים, אין לכם דרך להימלט מהציפייה. השולחן ריק, התפריט הוזמן, המלצר נעלם. מסביב קולות של אוכל ובאוויר ריחות. המחשבות נודדות כעת באופן בלתי רצוני אל המטבח. בדמיון כל מנה שתזמינו תיראה הכי טוב שאפשר. וזו חוויה בפני עצמה. היא מכילה מרכיבים משותפים של עינוי ועונג, לא ברור מה מהם דומיננטי יותר.
 
כן, כאלו הם החיים, בעיקר דמיון, גם קצת מציאות. רוב הדברים שאנחנו מגדירים כאושר מצויים איפשהו באזורי דמיון שיצרנו במו-מחשבתנו. טוב לו לעולם כשהוא מצטייר בדמיון, משום ששם אין אף גורם ריאלי שישבש את התדמית. בדמיון הכל הרבה יותר נוצץ, במציאות הרוב מתגלה כבלתי קיים או קיים בערך. זה לא שמשהו לא טוב בעולמנו, חלילה! זה כן, שבעולם הזה אין שום נכס ממשי להשיג חוץ מנכסי רוח נצחיים. מותר לגעת בעולם הזה ואפילו לטעום ממנו באופן מבוקר, אך נא לקחת בחשבון, העולם יפה וטעים בעיקר לפני הביס הראשון. אחר כך אין אחריות. אתם עלולים לגלות מציאות הרבה פחות נוצצת.
 
אכזבה
 
…ואז היא מגיעה, המנה המדוברת. טוב, לא נאמר שממש התאכזבתם עמוקות. אבל איך לומר, לא ממש נפלתם מהכיסא מהתרגשות, נכון? התוצאה בטח לא הייתה מרשימה כמו השם שהגדיר אותה בתפריט. ככה זה. על הנייר הכל הרבה יותר משובח ומסתורי, במציאות מה כבר יכולתם לצפות מזה. אחרי הכל דג זה לא יותר מאשר דג, וחציל גם אם הוא מוגדר כאצבעות חצילים מטוגנות על מצע עלי נענע, לא יכול להיות יותר מאשר פיסות חציל וחתיכות נענע.
 
הנס הגדול של העולם שלנו, שאחרי כל הבלופים הנוצצים שלו הוא חייב להופיע בעצמו, וזו ההזדמנות שלנו להציץ עליו ולראות אותו פעם בלי תחפושות וללא הבטחות מרגשות. בדרך כלל, העולם מפזר סביבנו הבטחות. הן מלוות אותנו מגיל שנתיים, בערך, ולא עוזבות עד מאה ועשרים. תמיד מבטיחים לנו עוד מעט תהיה סיבה לאושר. אחרי הלימודים, אחרי הבגרויות, אחרי החתונה, אחרי הבן הראשון, אחרי שנעשה ביזנס, אחרי שנצליח, אחרי… ההבטחות הללו מסתירות אמת אחת המורכבת משתיים: 1. האושר מצוי כאן כבר מזמן, ושלא יעבדו עליך. 2. אין שם מעבר לפינה שום סל של אושר שנשכח בטעות. בקיצור, אין מה לחכות, תתחיל לחפש כעת משמעות וליהנות.
 
לאכזבות הללו יש תפקיד חשוב בקניית בגרות רוחנית. מי שהתנסה מעט במנעמי העולם הזה, בילה בדרך כלל המון זמן בחדרי ההמתנה לאושר המובטח, התאכזב בשלב כלשהו, ולמד את הלקח. אם יש אושר הוא כאן ועכשיו, והאושר הזה הוא מתוק ונעים יותר מכל מה שתוכל לדמיין בנוגע לעתיד.
 
השלמה/שובע
 
אל דאגה, לא תעזבו את המקום כשאינכם מרוצים. אוכל כזה, אוכל אחר. אחרי הדקות הראשונות, הצלחת הופכת לעצם בלתי מזוהה. לא משנה מה נכנס ואיך, העיקר שאתם שבעים. במקרה שנקלעתם למקום יוקרתי מדי, תוכלו להשלים את החסכים בחנות פלאפל קטנה בשכונה. בתכל'ס, השובע מסדר את כל הבעיות, וגם מסייע לכם לשכוח את הסיכום, ולצאת שוב במועד מאוחר יותר.
 
טוב שיש לנו קיבה, ועוד יותר טוב שיש לה תחתית. כי אם לא, מתי היינו מצליחים להשתחרר מהצורך להעמיס עליה? השובע בעולם הזה קשור בדרך כלל באופן ישיר עם השלמה. אף אחד כמעט לא שבע מהעונג, כי אחרי כמה דקות של אכילה הטעמים מתעמעמים, השובע מושג תוך כדי מאמץ יותר מאשר בתיאבון. ברוחניות זה ממש הפוך. שובע הוא ערך עליון בקדושה, והשובע הזה לא נוגד את התיאבון הרוחני. משום שברוחניות אי אפשר להתמלא, אדרבה רוחניות אמיתית זה להיות תמיד כלי לקבל עוד ועוד. להרגיש תמיד את החוסר לא מתוך צער, אלא מתוך תשוקה לעוד ועוד. והשובע הרוחני אף פעם לא מאכזב ולא מעייף, הוא ממלא באושר וסיפוק.