ל”ג בעומר-דגל אהבה

זכור ימות עולם
האש אחזה באבוקה שביד הרב והוא ניגש להעלות את השלהבת בהדלקה המרכזית על גג הציון הקדוש במירון. הגג היה גבוה מהרצפה שתחתיו לפחות שבעה מטרים. קהל רב הצטופף על הגג כאשר רק מעקה רופף העומד ליפול מונע מהקהל מלהחליק מטה. הבהלה מפני האש העומדת להתלקח במדורה גרמה לקהל לסגת וליצור לחץ עצום על המעקה הרעוע בלאו הכי.
במצב שנוצר קריסת המעקה הייתה בלתי נמנעת וּמַפַּל אנושי של כמאה בני אדם צנח מטה באסון הגדול בהר מירון בשנת תרע”א שגבה את חייהם של למעלה מעשרים בני אדם ועוד עשרות פצועים.
מאה ועשר שנים בדיוק לאחר מכן, אירע אסון מירון שאותו כולנו זוכרים היטב ובו עלו בסערה השמיימה ארבעים וחמישה קדושים.
לפני קרוב לחמישים שנה יצאו למירון ביום ההילולה חמש טיוליות מלאות ביהודים תמימים וגדושים באמונת חכמים מאשדוד, אז עיר קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מעין משפחה חמימה. ליד טבריה הידרדר אחד מן הרכבים, הנהג כנראה איבד שליטה, והרכב המגושם התהפך. המכה הייתה קשה מנשוא, שלושה עשר יהודים נהרגו ועוד כארבעים נפצעו.
במהלך השנים האחרונות אירעו תאונות דרכים קטלניות ומזעזעות בחומרתן סביב ההילולה. אני מניח שרבים מהקוראים זוכרים את האסונות, אנחנו היכרנו כמה מן הקדושים ברמה האישית.
התורה הקדושה מזהירה אותנו בפרשת התוכחה לא ללכת עם ה’ אלוקינו בְּקֶרִי, כלומר לא לתלות את המאורעות הבאים עלינו בטבע או במקרה, בסטטיסטיקה או בנסיבות גשמיות גרידא.
כשרואים שורה של אסונות כל כך קשים שכולם מתרחשים באותו יום קדוש, אי אפשר שלא להתעורר לשים לב לתופעה בולטת הדורשת מאיתנו תשומת לב, ולשאול את עצמנו מה זה ועל מה זה, מה משמעות הדבר, ומה השם שואל מעימנו.
איך ייתכן שביום הגדול, יום השמחה של אור העולם שיכול לפטור את העולם כולו מן הדין – מתרגשים עלינו כאלה דינים קשים וכואבים? יש כאן בוודאי מסר חשוב עבורנו ועלינו לחפש ולנסות כפי כוחנו להבין מהו המסר ומה עלינו לתקן.
ובשביל להבין את זה צריכים להבין היטב את המשמעות העמוקה והאמתית של ההילולה של אדונינו רבי שמעון בר יוחאי.
רבי שמעון סוגר מעגל
רבי עקיבא הוא גדול התנאים. אנחנו לא מחלקים ציונים, אבל רבינו גרשום מאור הגולה מעיד עליו שֶׁמִּימוֹת עולם לא היה אדם גדול בתורה כמוהו! הצדיק הזה מתחיל ללמוד תורה בגיל מבוגר, וזה לא מונע ממנו מלהעמיד רבבות תלמידים. הוא ממלא את העולם בתורה בדור שֶׁלְּאַחַר החורבן ומביא עדנה מחודשת לעולם התורה שחטף מכה אנושה בשעת החורבן וכך מביא נחמה גדולה לעם ישראל.
אבל אז אירע שבר על שבר וכל עשרים וארבעה אלף התלמידים מסתלקים מן העולם!
רבי עקיבא קובר את תלמידיו שהם כבניו באלפי לוויות ובכך קובר כמעט לחלוטין את מפעל חייו. ועד היום אנחנו מתאבלים בכל שנה על האסון הכבד.
והמסקנה של חכמינו מהאסון היא מזעזעת: הכול קרה בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה!
תלמידי רבי עקיבא לא למדו מרבם את הדבר הגדול ביותר שהרב שלהם מלמד: “ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”. ותורה שלא מביאה לאהבת ישראל וליחסים תקינים בין אדם לחברו – סופה להימחות מן העולם באסון מחריד ובלתי נתפס. והדבר חייב להיצרב לדורות כמסר מהדהד.
רבי עקיבא לא מתייאש ומתחיל מחדש וזוכה להעמיד חמישה תלמידים חדשים המהווים את עמודי התווך של המשנה ומצילים את התורה האינסופית של רבם.
הסיפור של התלמידים הללו הוא כבר שונה לגמרי. הם מתקנים את הפגם של התלמידים שנספו, והשיא של התיקון היה ברבי שמעון והחבריא הקדושה שלו.
רבי שמעון שנודע בסודות התורה שגילה, מְגַלֶּה לנו מה הסוד של כל הסודות ומניין הכול מתחיל: “אנן בחביבותא תליא” – כל התורה העצומה שמתגלה כאן והאש היורדת מן השמים ומקיפה את החבורה – הכול תלוי באהבה שבין החברים, בכבוד העצום שרחשו זה לזה.
ולכן ההילולה של רשב”י חלה באמצע ימי הספירה, שהם ימי האבל על תלמידי רבי עקיבא, ואותה הילולה קדושה היא זו המביאה לסיומם של מנהגי האבלות – מדוע? כי ההילולה של רבי שמעון.