סוד הצפרדע המנצחת

מספרת האגדה על להקת צפרדעים ירקרקה שהחליטה באומץ לב יוצא דופן להעפיל אל מגדל אייפל הצרפתי, ולכבוש את פסגתו המתכתית לתפארת שארית הלאום הצפרדעי הגאה. החליטו ויישמו.
 
בבוקר נאה שנבחר במיוחד לשם המבצע האתלטי המורכב, התקבצו חברי הלהקה, לבושים במיטב מחלצות הבוץ המיוחדות ומעוטרים בזרי עלים וזרדים מגונדרים. הלהקה התחלקה לשלוש קבוצות. כל אחת תנסה בתורה להעפיל אל היעד. הסדרנים ניצבו הכן, והאות ניתן בקרקור צפרדעי ארוך וצווחני. המתמודדים הסתערו על גרם המדרגות הראשון, מבצעים סביבו ניתורים מרשימים, לקול מצהלות ההמון שצבא סביבם ושאג 'הידד' בקרקור גרוני עמוק. מאומה. הניטורים לא הצליחו להוביל אף רומס ירקרק אל הקומה הראשונה. רובם נתקעו היכנשהו בגרם המדרגות הראשון, מקפצים בלאות ופולטים גידופים ארוכים בצפרדעית עתיקה.
 
קרקור הסיום פילח את האוויר, וקבוצת הנכשלים נגררה החוצה באצבעות רגליים דביקות וכושלות.
 
הקבוצה השנייה נקראה למגדל.
 
מָטָר קרקורים נרגן ליווה אותם. צפרדעי הקבוצה הראשונה מלמלו בקרקור בטני עמוק "קרק קרק, אי אפשר על זה, קרק קרק, אנחנו רק צפרדעים, גדול עלינו… קרק".
 
 
בקרב הצופים החלו להישמע קרקורי הסכמה, הקהל צקצק בלשונות מאורכים ורקע ברגליו הקרומיות, "קרק, הונאה, קרק, אי אפשר, אנחנו לא מסוגלים, זה בלתי אפשרי, חבל על הטרחה, קרק קרק".
 
קבוצת המעפילים השנייה הסתערה על גרם מדרגות המתכתי. אצבעות רגליהם הדביקות נשלחות קדימה בניסיון נואש לדלג מעל מכשול המדרגה ולהעפיל אל הקומה הבאה. מאומה. הרפיון הורגש היטב. קרקורי הקהל הלכו ונחלשו, וחסרי זנב פסימיים במיוחד כבר החלו להשמיע קרקורי נחמה.
 
קרקור הסיום בישר על פרק הזמן שחלף.
 
הקבוצה השלישית קיפצה אל הזירה. רעם של קרקורי בטן עמוק ותבוסתני התגלגל מאחוריהם, ואלפי עיניים עגולות וגדולות עקב בייאוש אחרי ניתוריהם המהוססים. האות ניתן וההסתערות החלה. רוב המטפסים נותרו על הקרקע, מבצעים תרגילי אקרובטיקה מרשימים על האדמה, ואינם מתקרבים אל המדרגות האימתניות. כמה מאורכי רגליים שהעיזו לנסות להעפיל על המדרגה הראשונה, נצפו מתגלגלים בעליבות על דופן המתכת וצונחים ברפיון על האדמה הלחה. צפרדעות נרגשות במיוחד מחו דמעת עצב, ונרשמו מספר התעלפויות. האוויר התמלא ביבבות צפרדעים נרגנות. "קרק, ידענו, קרק, הזהרנו, קרק זו הייתה טעות, לא היה לזה סיכוי, קרק לא היה סיכוי…"
 
לפתע הופנטו אלפי זוגות עיניים אל ראש המגדל.
 
צפרדע שרירית אחת הצביעה בשלוש אצבעות נוטפות ריר ביצות על פסגת המתכת. זריזי הגפיים מתוך הקהל המקרקר שלפו משקפות חד עיניות והשקיפו אל תורן הברזל. שריקת התפעלות פילחה את האוויר, מלווה ברעם קרקורים נרגש.
 
על קורת המתכת העליונה ניתרה בעוז צפרדע אחת קטנה. תלבושת הבוץ שלה נראתה היטב על רקע הברזל. היא השתייכה אל הקבוצה השלישית. רעם מחיאות הכפיים ליווה אותה בניתורי הניצחון שביצעה בראש המגדל. האווירה הייתה מחושמלת.
 
מאוחר יותר, במעבדות המחקר, ניסו חוקרים קמוטי מצח לפענח את סוד ההצלחה הצפרדעית. שום ממצא מיוחד לא העיד על נבדלותה של חסרת הזנב המנצחת. רק פרט אחד נרשם בדו"ח המחקר: הצפרדע המעפילה הייתה חרשת.
 
לאטום את האוזניים בדרך לפסגה
 
כן, לפעמים הדרך לפסגה אפשרית רק באמצעות אטימת אוזניים.
 
לספקנות יש כוח גדול כל כך, עד שהיא מסוגלת לשכנע פיל ענק שהוא עכבר זעיר וחלש. אנשים רבים איבדו את עתידם, ואפילו את עצמם, בעקבות תולעת קטנה של ספק עקשן שחפר אי שם עמוק בפנים ורוקן את מאגרי הכוח, היכולת והרצון, עד לקמילה מוחלטת.
 
הטלת ספק זו פעולה חבלנית, נקודה!
 
ולמעשי החבלה הללו אחראים אנשים חפים כביכול מכל פשע. לפעמים אפילו חברים, ידידים וקרובי משפחה. איננו משערים מה מסוגלת מילה אחת של ספק או פקפוק לעולל. במיוחד כשהמילה הזו מכוונת לאוזניו של מי שעסוק בהגשמת יעודים חשובים וכיבוש אתגרים.
 
אז זהו סיפורם הנוגה של אנשים רבים שהעפילו על מדרגות החיים, אך מעולם לא הגיעו להיכן שהיו אמורים להגיע. או במקרים עצובים יותר, אף צנחו והתרסקו למרגלות מגדל החיים. בכל המקרים הללו, היה זה הספק שהרג אותם או את תקוותם האבודה.
 
השבוע עם ישראל מקבל מחדש תורה.
 
התורה הקדושה ניתנה על הר – הר סיני. ההר המיוחס הזה לא היה גבוה או מרשים במיוחד. להיפך, המדרש מספר על שתדלנות חוצה פסגות שעשו הרים רבים אצל בורא עולם, כדי לזכות שתינתן עליהם התורה. הבקשות כולן נדחו, אפילו שמדובר היה בהרים אדירים, מרשימים, יפים ופוטוגניים. כלום, בורא עולם הצביע בעצמו על ההר הנבחר: הר סיני. והוא היה הכי נמוך והכי פחות מושך עין מכולם. אבל הוא היה הר.
 
יש כאן שתי נקודות:

1. התורה ניתנת על הר. כדי לקבל משמעות כה עמוקה, יעד, תכלית, נשמה – יש לטפס על הר.

2. ההר לא גבוה. אדרבה, הוא נמוך וצנוע.

ובכל זאת, למרות שהר סיני לא היה גבוה, וזה מסמל את העובדה שהתורה אינה בשמים ולא מעבר לים. כלומר, שהיא נגישה ונעימה. בכל זאת, אף לאום או אומה או עם לא רצו לקבל אותה. הם ויתרו על הרעיון. רק עם ישראל אמר בקול 'נעשה ונשמע'.
 
למה דווקא 'נעשה ונשמע'? מדוע דווקא בסדר הפוך שכזה – נעשה, ואחר כך נשמע. ממתי עושים דבר לפני ששומעים מה הוא?
 
זה בדיוק העניין. בורא עולם מציע לעולם תורה. עם ישראל כמו מיליונים אחרים, שומע את ההצעה. הוא שומע גם מקהלה ענקית שצועקת 'לא רוצים' 'אי אפשר' 'גדול עלינו'. הצעקות הללו כל כך משכנעות, שעשרות אומות ומיליוני אנשים אומרים בזה אחר זה 'לא רוצים!'
 
אבל שם למעלה, בראש ההר, ממתינה תורת חיים על הפסגה, והנשמה היהודית כן רוצה להגיע לשם, לכבוש. אבל למטה הקולות צועקים 'אינכם יכולים' 'אי אפשר!'… במצב שכזה בלתי אפשרי לכבוש פסגות, אין סיכוי. הדרך היחידה היא – חירשות. לאטום אוזניים. קודם כל נעשה, אחר כך נשמע.
 
כן, ישנם מצבים בהם האוזניים עלולות רק להפריע, לכן קיבלנו אותן עם יכולת אטימה. תנוכי האוזניים יכולים לשמש גם כאטמים מעולים. והשימוש הזה מומלץ שייעשה בשעה שאנחנו מעוניינים לכבוש, לטפס, להעפיל לכל המקומות אליהם אנשים סביבנו חוששים כל כך להגיע, ולפעמים אפילו להצביע.
 
כדי לקבל תורה, כדי לטפס על מגדל הנשמה, מוכרחים להתעלם מכל מה שאנשים סביבנו אומרים. מוכרחים! כי אם נסכים רק לשמוע את מה שיש להם לומר, נשאר שם, בדיוק היכן שהם נמצאים. אדם צריך לעשות תמיד חישוב כזה: אומרים לי אי אפשר? יופי, היכן עומד זה שטוען אי אפשר? למטה או למעלה? למטה. ובכן, אני רוצה להגיע למעלה. והוא נמצא למטה. כלומר, מבחינתי הוא נכשל. יופי, אני לא מקבל הוראות מאנשים נכשלים. נקודה!
 
צאו לדרך, ושיהיה בהצלחה.