הגנב שמחק את החוב

בישראל מתבצעת כל 3 דקות פריצה לבית, כך על פי משטרת ישראל. לכאורה, כשנכנסים לסטטיסטיקה מדובר ב"רק" עוד מקרה אחד בודד מיני אלפים. נכנסת לסטטיסטיקה, נו אז מה? לך למשטרה, השוטרים ינסו לעזור לך, למרות שהליך זה מרגיש קצת 'רובוטי' ולא הכי נעים: "אה, פריצה… כן, מה גנבו? בוא תנסה לפרט…" והם מקלידים במחשב את הנתונים. הכל בירוקרטי. וגם סובייקטיבי.
 
ובתוך כל הבלגאן הזה יש גם אותי, האדם הקטן. זה שפרצו לו לבית באמצע היום בלי שום התראה מוקדמת. זה שנמצא עכשיו בעל כורחו בסטטיסטיקה מהפסקה הקודמת. זה שכלפיו מתנהל הכאוס בחוסר רצינות משווע. אז עוד פריצה. ביג דיל.
 
ברוב המקרים, כאשר תשתף אנשים בטראומה האישית שלך, יאמרו לך שאתה לא היחיד. גם זה ששמע, מן הסתם, נמצא בסטטיסטיקה המעצבנת הזאת. "כולנו עוברים את זה, לפחות פעם אחת בחיים" (ולא רוצים יותר). אז הנה, זה קרה גם לי. ויש לי מה לומר על זה.
 
פרצו לנו לבית, בלגנו, הרסו וגנבו. לקחו דברים לא שלהם. ההלם הראשוני מלווה בתחושת מחנק, והבהלה גורמת לך לרצות כל הזמן להקיא. להקיא את הגועל שזה עתה אתה חווה. כך אתה מסתובב בעולם, מבוהל וסהרורי במשך כמה ימים כאשר המודע מסרב לקלוט ולהאמין שנכנסו לך לבית, חדרו אליך כמעט לתוך הנשמה. מסרב להבין שאדם זר (הגנב הזה) נכנס לטרטוריה הפרטית שלך וגנב לך חפצים. כן, זה מערער את כל הביטחון, כאילו מושכים את השטיח מתחת לרגליים ורעידת האדמה לא נותנת מנוח לנפש. טלטלה רגשית וזעזוע עמוק אלה ההגדרות הנכונות לחוויה שכזו.
 
מבחינה נפשית, ההתמודדות לא פשוטה, אני חושבת שמי שחווה את זה מרגיש כמוני. כאילו מישהו בא וטימא את בית המקדש הפרטי שלך. הרבה אנשים אומרים 'גנבו, מילא' כמו מנסים להתגבר, לנסות להתמודד. אבל מבחינה רגשית, זה כבר עניין יותר מהותי. כי איך אומרים, כסף הולך וכסף בא, אבל הפגיעה בנשמה והצלקת שנשארת היא הדבר המשמעותי.
 
איך מתמודדים עם פריצה לבית? עם הפחדים והחרדות? ראשית, כאדם מאמין, האמונה והביטחון בבורא עולם 'הוכיחו' את עצמם על הצד הטוב ביותר, ובלעדיהם לא רק שלא הייתי מחזיקה מעמד אלא שוקעת עמוק בפחדים, במחשבות שליליות ומי יודע לאן זה היה מוביל. בהמשך, ניסיתי למצוא פינות נחמה וישוב-הדעת, להבין מה קורה פה ולמה זה קרה דווקא לי. הרי אנחנו, ברוך השם, אנשים מאמינים, וכאדם כזה, פניתי למקורות לבדוק את העניין. פתחתי את ספר המידות של רבי נחמן מברסלב בסימן 'גניבה', שם כותב רבי נחמן שגנבים באים מחמת דברים בטלים ועוד כמה דברים מזעזעים. אין מה לומר, כשפורצים לך לבית זה לא עניין של מה בכך. נעזרתי גם בדבריו של הרב היקר שלנו – הרב שלום ארוש, בעיקר בספרו בגן האמונה ובכללים החשובים שהוא מלמד שם: הראשון – ככה השם רוצה. השני – הכל לטובה. השלישי – יש כאן מסר עבורי, משום שהכל בהשגחה הפרטית של הבורא ואין ייסורים ללא עוון. התחלתי לפשפש במעשיי תוך שאני שמה דגש על עקרון הכל לטובה ושהבורא הוא רחמן ובכל דבר צריך לראות את הרחמנות שלו. אחרי חפירות (לא ארכיאולוגיות) מצאתי את האוצר האבוד שאין לו מחיר, את היהלום שבכתר: חצי הכוס המלאה.
 
פשוט, בחרתי להתבונן על המצב עם משקפיים חיוביות. בחרתי להתייחס לפריצה הזו עם משקפי האמונה, והתשובות לא אחרו לבוא.  
 
אז מה מצאתי בחצי כוס, אתם בודאי שואלים? ובכן, קודם כל לא היה שום כעס וגם לא התמרמרות. ראיתי רק את הטוב. זה אולי נשמע מוזר למי שלא אוחז במידת האמונה והביטחון, אבל אלה דברים שכמובן נקנים בהרבה דם ויזע, בכיות והרבה תפילות – אבל הכל משתלם. כי כמו שאמרתי, ברגע האמת כל אלה הוכיחו את עצמם ועמדו לצידי ברגע קשה שכזה.
 
דבר נוסף, לא הפניתי את האצבע המאשימה לעבר שום אדם, וזו תובנה אדירה בפני עצמה. כי זה קרה, וזהו. ומעכשיו, צריך להסיק את המסקנות ולפעול להבא. ובמקום אצבע מאשימה, ראיתי את הרחמים של הבורא שבאו לידי ביטוי בכמה דברים: הראשון, זה קרה באמצע היום ולא בלילה. מפחיד לחשוב על איזו דמות עם כובע גרב שמסתובבת לך בבית. דבר שני, אם זה היה קורה בלילה ופתאום מישהו מבני הבית היה מתעורר? אני ממש לא רוצה לחשוב על המפגש, או על מה שהיה חלילה קורה בהמשך אם היה לו כלי נשק. דבר שלישי, אחותי ממש לחצה עלי להישאר אצלה בבית באותה שעה שכנראה אירעה הפריצה. תארו לכם מה היה קורה אם הייתי בכל זאת הייתי הולכת לבית, פותחת את הדלת ו… לא רוצה לחשוב על זה.
 
הגנב יצא מהבית שלי כשברשותו כל תכשיטי הכסף והזהב שהיו לי, כולל טבעת הנישואין שלי.
 
באחד השיעורים האחרונים, הרב שלום ארוש אמר משפט חזק מאוד שמהדהד לי בראש וממש גורם לי להרגיש כמי ששפר עליה מזלה. איזו השגחה פרטית, כי את המשפט הזה כתבתי ביומן שלי, בקצה הדף ועכשיו אני מוצאת בו שימוש נפלא ומאיר. "השם עושה טובה וגובה את החוב מהאדם. נותן קודם כל טובה ואחר כך גובה אותה! השם גובה טובתי בחובתי. נתן ולקח. את המשמעות למשפט זה הרב הסביר אחרי שהרב יעקב יוסף זצ"ל נפטר – למה השם לקח את הצדיק, אבל אני עשיתי לזה פרשנות למצב האישי שלי: השם לקח לי את התכשיטים, גבה אותם כדי לפרוע חוב. לכו תדעו מה היה החוב. ברוך השם שזה נפרע בכסף ולא חלילה בגוף או בנפש. תמיד צריך לשמוח ולהודות לבורא שזה רק בכסף.
 
אי אפשר לדעת ולהבין חשבונות שמים, למה זה קרה ומדוע. אני לא צדיקה, גם לא בעלת רוח הקודש כדי לענות על שאלות מהסוג הזה. אבל אני כן בוחרת להאמין בפשטות ובתמימות במה שקרה, לנסות להאמין שהכל לטובתי והכל בהשגחה הפרטית.
 
הרב שלום אומר תמיד שצריך לספר בדיחה לבורא עולם, לשמח אותו, אז הקב"ה הנה אחת: תודה לך על הגנב ועל מחיקת החוב. לא, זה לא כמו מחיקת החוב של אמריקה. זו מחיקת חוב שאין לה אח ורע, ואנחנו באמת לא יודעים עד כמה הרחמנות של בורא עולם היא אינסופית.