כבר לא נעלבת

זהו, החלטתי שאני כבר לא
נעלבת, בחיי. ולא רק מסתם
דיבורים, אלא גם כאלה שנכנסים
כמו חץ לתוך הלב וגורמים
לעולם לרגע להיעצר.
 
 
אתם מאמינם לי שהמון זמן לא נעלבתי? בחיי… כלומר, אני לא מתכוונת להיעלב מהילדים (זה קורה כמעט כל יום, לצערי, אך התגובה כמובן בהתאם) או מבעלי (זה קורה לעיתים תכופות, אבל גם במקרה הזה אני משתפרת בתגובותיי). לא. הכוונה שלי היא להיפגע באמת מדברים של מישהו אחר. דברים שכאשר הם נאמרים אתה מרגיש כאילו ירו לך חץ לתוך הלב ולרגע העולם נעצר, הפנים שלך בוערות ואתה מפסיק לנשום.
 
כזאת היעלבות חוויתי באחד הימים כששוחחתי בטלפון עם חברה טובה. הדברים נאמרו על הדרך, בתום לב ובלי כוונה לפגוע, אך אני הופתעתי מאוד מתחושה שכבר הספקתי לשכוח. איני מפרטת את השיחה מפאת הלכות לשון הרע, או שמא מישהו יצליח לזהות והדברים יגיעו אליה. אך רק אציין שזה היה בנושא שהערות עליו אינן מתקבלות אצלי בברכה, במיוחד לא מחברות. כמובן שכבר ציינו שבתוכחה יש תמיד דרך וצורה להגיד את הדברים, וגם, זה ידוע שלאף אחד בדור הזה אין יכולות להוכיח את האחר. אבל במקרה הזה היא לא התכוונה להוכיח אותי, אלא רק לציין עובדה בהקשר אלי שהשפיעה עליה.
 
למזלי הרב, הגבתי כבוגרת והצלחתי לחוות את התחושה הזו בריחוק מסוים. הנחתי לחברתי להמשיך לדבר בעודי שוקלת מה עלי לעשות. המשכתי לדבר איתה כרגיל, אבל הייתי קצרת רוח לסיים את השיחה ולעכל את תחושותיי. ניצלתי את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי וניתקתי את השיחה בתירוץ של "אני צריכה להיכנס לסנדלרייה".
 
בעודי נותנת את הנעלים של הקטן לתיקון הרהרתי במה שקרה. הרגשתי צורך עז להתקשר לבעלי, שבאותו זמן היה בעבודה, ולשפוך עליו את כל סערת הרגשות שלי כדי שיעזור לי לעשות סדר בדברים בהיגיון הבריא והלא-רגשני שלו, אבל ידעתי שאני עלולה להפריע לו ואולי עדיף שאנסה להתמודד עם העניין בעצמי. 'בערב תספרי לו', הרגעתי את עצמי.
 
המון מחשבות עברו לי בראש. הראשונה הייתה התקפה. 'איך היא מעיזה לומר לי כך? מה? היא יותר טובה ממני? אני יודעת עליה דברים שהיא מסתירה מכולם, אז למה היא חושבת שהיא יותר טובה ממני?'
 
שלב הנקמה לא איחר להגיע 'אם זה ככה, לא אזמין אותה יותר אלי', התחלתי לתכנן מזימות.
 
מיד זיהיתי את הנטייה הטבעית שלנו לשלול את האחר כדי לנסות למחוק את הכאב וההשפלה. ובזכות הזיהוי המהיר הצלחתי להסיט את מחשבתי למקום אחר. השלב הבא היה התמודדות עם הכאב בעובדה שהיא הציבה. וזה התחיל בהדחקה, 'היא בכלל לא צודקת', חשבתי לתומי, אך מיד הרגשתי שאני לא נאמנה לאמת ושדווקא יש צדק בדבריה, לכן זה כל כך חרה לי. לא רק שדבריה היו נכונים, אלא שפתאום נזכרתי שבמקרים מסוימים גם אני אומרת את אותם דברים על אנשים אחרים.
 
אחרי שזיהיתי את המקום ממנו היא דיברה, התחיל השינוי. מקורבן מסכן עובר ללביאה כועסת, הצלחתי לתפוס מרחק, להזדהות ולעבור צד. כעת יכולתי לבחון את הדברים במובן הרחב שלהם וגיליתי דבר נפלא:
 
אחרי שבחנתי שוב את הדברים, הבנתי שיש פה תוכנית גדולה יותר ממה שראיתי בתחילה. הרי אם מצליחים לקפוץ מעל המשוכה הגבוהה שעלולה להמשיך לגבוה, אם לא תופסים אותה בזמן, מגלים את מהות הניסיון שאליו התכוון הקדוש-ברוך-הוא, ומשם אפשר רק להתקדם ולגדול. הבנתי שהיא הייתה רק שליחה שבאה להאיר לי נקודה, שאותה כמובן אני כבר יודעת אך נוטה להדחיק רוב הזמן. וראו איזה פלא, הגולם הפך לפרפר והדין הפך לחסד. כשהבנתי את הכוונה של אבא שבשמים, ואת הלימוד שלי מן המצב, נפתחה לפתע דרך חדשה של רצון לדיוק ולעזרה. בזכות ההקפדה שלה עלי היא הבהירה לי שיש לי לאן לשאוף ולשפר את דרכי. וגם אם איני יכולה לעשות דבר כדי לשנות תמיד, אני יכולה להתפלל ולבקש עזרה מבורא עולם שיוליך אותי בדרכים אחרות, כאלו שאיני רגילה להלך בהן.
 
כל התהליך הזה מילא אותי בשמחה וברוגע והייתי אסירת תודה על הזכות לשבור דפוס טבעי שקופץ וצץ לו, בדרך כלל, ללא שליטה, וממלא אותי בכעס ועצבות במקרה הטוב, ובמקרה הרע יכול לסכסך ולהפריד ביני ובין חברתי הטובה ח"ו. אני כבר יודעת שבכל דין יש את החסד שבדין, אך העובדה שהצלחתי לגלות, להרגיש וליישם זאת מיד, ברגע האמת ובלי לעשות נזקים, נתנה את פירותיה כבר בעולם הזה בליוויים הנעים של ניחוחות של משיח ושל גאולה.