לשונות חמקמקות

כמה הלשון יכולה להיות חמקמקה
ואיומה? את זה גילינו אחרי שזוג
חברים שלנו התגרשו בקול רעש גדול
ונשארנו כמעט בלי חברים.המסר
המאלף של רבקה לוי.
 
 
לפני כמה שנים חברים קרובים שלנו התגרשו בקול רעש גדול. אני חושבת שהזוג הזה זכה בתואר המפוקפק בתחרות 'הגירושין המזעזעים' של אותה שנה… וכמו שאתם יודעים, קבוצת החברים שלנו נקרעה לגזרים בגלל שמועות, מ-ל-א שמועות, רכילות, לשון הרע, האשמות ומה לא. ועד שגל הלכלוך הזה עבר אותנו, בעלי ואני מצאנו את כמעט עצמנו לבד. איבדנו 95% מ'החברים' שלנו. אבל מצד שני נפלה בחלקנו ערימה של שיעורי חיים מאלפים וחשובים.
 
הראשון, למדנו שדברים יכולים להשתנות במהירות האור, אפילו בלי שתרגיש בזה. חשבתי שנעשה הרבה ברביקיו עם החברים האלה גם בגיל הפנסיה. אבל תוך כמה חודשים בקושי החלפנו מילה, ולא רק אנחנו אלא כולם.
 
הדבר השני, למדנו שכאשר אלוקים רוצה שאנשים יעלו לארץ ישראל, הוא בדרך כלל שולח להם סימן מובהק וברור. ברגע שנשארנו בלי חברים היה לנו הרבה יותר קל להתחיל מחדש במדינה וחברה חדשה, במקום לבלות את עשר השנים הבאות בלברוח לצד השני של הרחוב, או לשורת המדפים הראשונה בסופר, כשנראה אחד את השני…
 
והדבר האחרון שלמדתי הוא החשיבות של לסתום את הפה, וכמה שרק אפשר. לשם כך קניתי את ספרו של "החפץ חיים" בנושא שמירת הלשון – ספר נפלא שעזר לי להימנע מרכילות ולשון הרע. הספר הזה ליווה אותי שנתיים.
 
בינתיים, עלינו לישראל והדיבור הרע נפל ממסכי הרדאר במשך ארבע שנים תמימות. איך יכול להיות? טוב, זה בגלל שלא ידעתי לדבר חצי מילה בעברית, כך שלקנות בקבוק חלב היה בשבילי פרויקט, כל שכן לפתח שיחה (ועוד עם לשון הרע!) בשפה שאני לא מכירה. ואלוקים עזר לי בעוד כמה דרכים: גם לא הכרתי כמעט אף אחת כשעליתי לארץ, וגם במקום בו גרתי 'שיחה עמוקה' הייתה בעצם דיון משעמעם על איזו חולצה לקנות ואיפה יש מבצעים לקנות חולצות כאלה. זו הסיבה שבאמת יכולתי לשמור על זכות השתיקה בקלות. אחרי כמה שנים עזבנו ועברנו למקום אחר, ונס אמיתי קרה, יש לנו חברים 'אמיתיים' בפעם הראשונה אחרי חמש שנים.
 
ומה זה אומר? שפתאום לשון הרע נכנסה לה מהדלת האחורית. חשבתי שאני דווקא די בסדר עם העניין, במיוחד אחרי שנתיים כשספר של "החפץ חיים" בתמונה. באותה תקופה הבת שלי נפלה ונפצעה בלשון, פגיעה לא פשוטה עם החלמה ארוכה של כמה חודשים. וזה הלחיץ אותי.
 
אז עשיתי את מה שאני עושה תמיד – דיברתי עם אלוקים, והוא קישר את הנקודות ועשה מהן תמונה ברורה: 'רבקה'לה! תשמרי קצת על הפה שלך!' המסר היה חד וחלק. מיד הצטרפתי לאנשים הרבים שתומכים בלימוד היומי של "החפץ חיים" ובהפצת חוברות, וניסיתי כמה שרק אפשר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם (לפחות לא יותר מפעם אחת ביום…)
 
זה היה מוזר, כי גיליתי שהייתי במצב מאוד מוזר של לדבר, לחשוב ולהאמין רע על קבוצה של אנשים במשך כמה חודשים, עד שבסופו של דבר, אחרי המכה של הבת והרבה חשבון נפש, הגענו לנקודה העיקרית של מה שקורה לנו בחיים. כן, זה היה ההיפך הגמור ממה שהתפללנו עליו וממה שלמדנו! אבל לא יכולתי לעשות שום דבר, חוץ מלהמשיך לדבר עם אלוקים על הכל.
 
כמה חודשים לאחר מכן, אותה ילדה שנפלה וקיבלה מכה רצינית בלשון, נפלה ושוב פעם נפצעה בלשון. תודה לא-ל, הפעם ההחלמה הייתה הרבה יותר מהירה. את המסר שקיבלתי בהתבודדות הבנתי הכי מהר שאפשר: 'רבקה'לה! תשמרי, שוב, על הפה שלך!'… רצתי לחנות הספרים הראשונה שמצאתי וקניתי את ספר בנושא שמירת הלשון הפעם מזווית ראיה נשית, ובכל יום שקראתי על הדוגמאות שניתנו שם על 'דיבורים רעים', פתאום הבנתי ששנתיים אומנם חשבתי שאני בסדר, אבל הייתי מאוד מאוד רחוקה מלהיות כזו.
 
האם ידעתם שההלכות של שמירת הלשון נוגעות גם לבני משפחה קרובים, כמו הבעל או הילדים?
 
האם ידעתם שאסור להקשיב, להאמין או להגיב לדיבור רע, גם אם מי שאומר את זה הוא אבא/אמא שחושבים כך-וכך על ההוא או על ההם?
 
האם אתם יודעים כמה חטאים אנו עושים בכל פעם שחבר/ה או מישהו מהמשפחה מתחיל לדבר על הילד/בן-בת הזוג שלו באור שלילי, ואנחנו מאמינים לו?
 
מפחיד!
 
וזה עוד בלי לדבר על כל העצות וההמלצות על איזה קייטרינג כדאי לקחת (ובעיקר למה) או באיזו חנות לקנות, או להגיב על איכות האוכל או השירות של מסעדה מסוימת…
 
כשסיימתי את הספר הבנתי שכמעט כל מה שנקרא 'שיחה ממוצעת', לפחות אצל אנשים מסוימים, זה ללא ספק לשון הרע.
 
באותו יום חברה שלי התחילה לספר לי כמה מבזקי רכילות עסיסיים על ההורים של בעלה. בדרך כלל אני אוהבת את 'החומר' הזה, אני אוהבת לבקר אנשים, אני אוהבת לייעץ לאנשים ולומר להם מה לעשות, אני אוהבת לשפוט כל מיני אנשים עם כל מיני שיגעונות, ואני אוהבת לומר לאנשים מה לעשות כדי לצמצם את השיגעונות של כל מיני הורים-חם-חמות ומעלליהם. אבל באותו יום הבנתי שאני כבר לא יכולה לעשות את זה יותר. אני יכולה לדבר באופן כללי – בלי להזכיר שום דבר על אף אדם, אני יכולה לאפשר לאנשים לפרוק את מה שכואב להם בלב (כל זמן שאני לא מקבלת מהם לשון הרע ומאמינה למה שהם אומרים על…) ואני בהחלט יכולה לנסות לעזור להם למצוא את הנקודות הטובות בכל אדם. וזהו. כל דבר שארצה לומר יהיה אך ורק לשון הרע, ועוד שמן שיבעיר את המדורה…
 
הרב שלום ארוש מסביר בספרו הנפלא חכמות נשים, שהאתגר העיקרי של נשים, וגם הכוח העיקרי, הוא בפה שלהן. "ככל שאדם שואף לתקן את הדיבור שלו, כך גדלה מידת האמונה שלו. אדם בלי אמונה הוא אדם שדיבורו חסר אמונה", אומר הרב בספרו.
 
התשובה, כמו תמיד, היא אמונה, או אם אהיה יותר ספציפית – לקחת את כוח הדיבור העצום שקיבלנו ולנתב אותו לתפילה, להרים את האנשים סביבנו, לבנות את הביטחון העצמי שלהם, לעזור להם להאמין.
 
אף אחד לא אומר שזה עומד להיות קל, אבל בתור התחלה, טוב יהיה אם נזהה את הבעיה.
 
ואסיים עם עוד ציטוט נפלא מספרו של הרב ארוש, דברים שמסכמים את כל הנאמר כאן: "מילים שנאמרות בלי אמונה מגיעות בסופו של דבר למילים של יהירות, הכפשה, רכילות, בוז ולעג לזולת".
 
דיבור רעים או דיבורי אמונה? אני כבר יודעת אילו דיבורים אני מעדיפה, מה איתכם?