המכורים

שלא תבינו אותי לא נכון, עוד לא
הרמתי דגל לבן ולא הייתי מוכנה
לוותר! כן, גם כשידעתי עמוק בתוכי
שזה רע, ממש רע בשבילי. החיים
מזווית ראיה של מכורה לשעבר.
 
 
לפני שבע שנים הייתי מוכרה לאינטרנט. כן, מודה ומתוודה. ותמיד היו לי תירוצים, מלא ובשפע ואפילו עד אינסוף, למה אני צריכה להיות 12 שעות ליד המחשב. 'אני צריכה את זה בגלל העבודה', 'אנשים מנסים להיות איתי בקשר, זה חשוב', 'אני צריכה לדעת מה קורה ולפי זה לתכנן את היום' – אלה כמובן היו חלק מהתירוצים המתישים.
 
אבל האמת היא שהייתי מכורה. נקודה. כן, גם עבדתי כמו כלב, כחלק מהעבודה הייתי צריכה להעביר שעות לא מעטות מול החדשות האחרונות ברשת ואירועים שונים. אבל אין לכם מושג כמה זמן בזבזתי על אתרי 'שום דבר ובזבוז זמן', תוך כדי קריאה על כל מיני סלבס, רכילות ועוד זבל מהסוג הזה, וגם במציאת המתכון המושלם להכנת עוף, לקרוא מאמרים על איך להישאר רזה, לפתח שיחות… בקיצור, הרבה 'כיף' לקרוא, והרבה-המון-טונות של זמן מבוזבז. ככה זה כשאתה כל היום מול המחשב.
 
שעות העבודה/גלישה באינטרנט פשוט סחטו לי את כל הכוחות, אפילו לא היה לי כוח לבשל, לנקות או לתקשר עם אי-מי מבני משפחתי. ובסופו של יום היינו יוצאים לאכול בחוץ, זה היה לפחות שלוש פעמים בשבוע, כי אחרי שקראתי 400 מתכונים של איך להכין את העוף הכי טוב – למי בכלל היה כוח לבשל משהו…
 
ברגע שהפסקתי לעבוד, התירוץ 'העיקרי' לנוכחותו של האינטרנט נעלם. אבל שלא תבינו אותי לרגע אחד לא נכון – עוד לא הרמתי דגל לבן, עוד לא הייתי מוכנה לוותר! כן, גם כשידעתי בתוך ליבי, עמוק בפנים, שזה באמת, אבל באמת, דבר רע בשבילי.
 
הבנות היו מסתכלות לתוך חדר העבודה ומשגעות אותי כל רגע עם 'אמא, גם אני רוצה לשחק קצת במחשב' (כלומר באינטרנט). מיד הייתי גוערת בהן, כי אינטרנט זה למבוגרים בלבד (חצי אמת). תודה לא-ל מיליון פעם, זה היה מצב של כמה חודשים בלבד, כי באמת הרגשתי לא בנוח עם העובדה שהאינטרנט נמצא במקום הראשון של סולם העדיפויות שלי, וזה גם התחיל להשפיע על הבנות. כל פעם, אחרי ששיחקו במחשב, ההתנהגות שלהן הייתה בלתי נסבלת. ראיתי בצורה ברורה עליהן ש'החיבור' הזה הורס אותן מבפנים, את הנשמות שלהן.
 
הדחיפה הגיעה בדמות כמה דברים שקרו בבת אחת, והם אלה שנתנו לי את האומץ להיפטר מהאינטרנט סופית. בהתחלה, הבנות לא היו מוכנות לשבת בכיסאות הבטיחות ברכב כשהן חגורות, לכן הייתי חייבת לחפש ברשת סרט שיפחיד אותן כהוגן. הזמנתי אותן לחדר העבודה והתחלתי לחפש בגוגל משהו בנושא, עד שהגעתי לאתר שנקרא 'אמריקאים נוהגים בבטחה', או משהו כזה. הקלקתי, והנה אני בפנים. אוי, אלוקים, אני לא מאמינה, איזה גועל נפש החל לרצד על המסך. ביקשתי מהבנות לא להסתכל עד שיצאתי משם הכי מהר שאפשר.
 
אחרי כמה שבועות ירדתי לבייסמנט הקטן שלנו, כשבעלי היה מחוץ לעיר, כשהרגשתי כל כך לבד ומבודדת, אז חיפשתי אתר סרטים שאני מכירה וניסיתי להוריד סרט שיעשה לי טוב בנשמה. לא הצלחתי, אבל גיליתי שהגישה לסרט הזה היא לכולם, כולל ילדים. ולא שהסרט חלילה היה לא חינוכי או לא מוסרי, ממש לא, אבל בהחלט לא לילדים.
 
זהו, זו הייתה נקודת המפנה. באותו רגע הבנתי כמה מזעזע ומסוכן ומגעיל ודוחה האינטרנט הזה. אני יכולה להתמודד עם זה (כך חשבתי), אבל לקחת סיכון עם הבנות? אין סיכוי!
 
המסמר האחרון היה הפייסבוק. מכיוון שהייתי אדם מאוד טכנולוגי, אפשר לומר בין האנשים הראשונים שהיה להם חשבון בפייסבוק, אפילו למדתי את 'תורת' הפייסבוק בסדנא כלשהי באנגליה לאנשי עסקים, בה האיש הנחמד הסביר כמה שזה קל 'לנכס' לעצמך אינפורמציה אישית מהפייסבוק מבלי שאנשים אפילו ירגישו בזה, וכך תוכל לשווק את המוצרים שלך בצורה יעילה (פחות או יותר).
 
הנורה האדומה הבהבה לי בראש וכל מה שעלה בדעתי היה רק 'האח הגדול'. מי צריך את הק.ג.ב כשהיום פייסבוק בשטח? וכדי לעשות מזה עוד קצת בלגאן, אדם מעצבן אחד מאנגליה החל לשלוח לי (ולכל 'החברים' שלו) טונות של זבל, תמונות, וכל מי פוסטים של 'תראו אותי, אני כאן', על העבודה שלו, החיים הפרטיים שלו, אפילו מה הוא אוהב לאכול בסנדוויץ'.
 
אז או שאני מתנתקת מהחברות הזו, וזה לא תמיד קל, או שאני פשוט מתנתקת מהפייסבוק, וזו תהיה 'הסיבה' ללמה אף פעם לא חזרתי אליהם. תודה לא-ל, בחרתי באופציה השנייה, וחתכתי.
 
היום, הגעתי לספרייה בישוב בו אני גרה כדי להשתמש באינטרנט לצורך עבודה בלבד. פתאום שמתי לב לאנשים שישבו שם, כולם עם הראש בתוך המסך. אפילו עוד לפני שהתיישבו העכבר היה כבר בידיים שלהם והם גלשו, מקליקים על כל הקיצורים, מהופנטים מול המסך, כאילו הגוף והנשמה נפלו במלכודת. לא, הם כבר לא שם…
 
מזעזע. מחריד.
 
וכן, כך בדיוק כולנו נראים כשאנחנו גולשים. הרגעים בהם ראיתי אותם גולשים, ואיך שהם גולשים, גרמו למחשבה המכריעה להדהד שוב בראשי: זה דבר נורא! מה עושים? אני לא יודעת מהי התשובה, אבל אני יכולה לומר לכם שהשעה עם מכורים לאינטרנט, בספרייה של הישוב, גרמה לי לעצור ולחשוב עוד קצת לפני שגם אני אגרור את העכבר ואצטרף אונליין לרשת, אפילו אם זה רק פעם בשבע.