קצת זה המון

נראה שבתי הספר שמו להם למטרה
לעודד הישגיות, תחרותיות, ובעיקר,
להיות בית חרושת לציונים. למה זה
קורה? שרון רוטר מנסה להבין ולברר
את התופעה הלא כל כך קלה.
 
 
בזמן האחרון אני שומעת הורים רבים שלא מרוצים ממסגרות החינוך של ילדיהם. נראה שבתי הספר שמו להם למטרה לעודד הישגיות, תחרותיות, ובעיקר, להיות בית חרושת לציונים. זה מתחיל בכיתות הנמוכות, אפילו בכיתות א-ב, ונמשך עד הכיתות הגבוהות.
 
לא שאני אשימה את המורים או ההנהלה, ההוראות הן כלליות והן באות מגבוה. התוצאה, כמובן, היא הרת אסון. התלמידים נמצאים בלחץ נוראי, פעמים רבות נאלצים לקחת תרופות כדי להתרכז ולספק את הסחורה. והמסר הכללי שהם מקבלים הוא שהכי חשוב זה להיות מספר אחד. החינוך מתרכז בהשגת תוצאה טובה ואינו שם את הדגש על העיקר ועל מה שחשוב באמת ללמוד – כמו על עבודת המידות, אהבת ארץ ישראל, מצוות שבין אדם לחברו ואיך להתנהג בתור אזרח במדינתנו. נושאים כמו איך לכלכל את עצמנו בתבונה כאשר אנו בעלי משק בית נזנחים הצידה, ואנחנו יוצאים לעולם חסרי כל מושג בניהול נכון של חיינו.
 
בית הספר אמור לספק מקום שמפגיש את התלמיד, לפי גילו והבנתו, בכל הנושאים הקשורים לחיים. הוא אמור להיות מקום שבונה אנשים שרוצים להיות אנשים טובים ומועילים יותר לחברה. האם הצפה של שיעורי בית בחשבון בכיתה ב', מבדקים (מילה אחרת למבחנים שהמציאו לאחרונה) והקבצות הם אלו שיעזרו לנו בעתיד לחיות טוב יותר? אני מוכרחה להודות שעד היום אני משתמשת במחשבון שבנייד שלי כשאני צריכה להכפיל או לחלק, וזה אינו מעכיר את איכות החיים שלי.
 
ברור שצריך להעביר חומר עיוני, אך לדעתי זה אינו העיקר. בשנים האחרונות האינפורמציה רק הולכת וגדלה, היא זמינה ונגישה בכל זמן ובכל מקום (ראו ערך 'הרב גוגל' שצמוד אלינו בטלפון החכם בכל רגע) והצורך לזכור בעל פה פוחת. בודאי שיש חשיבות לאמן את המוח לזכור בעל פה, אך השאלה היא מה לומדים, למה וכמה?
 
המטרה של משרד החינוך היא להעלות את מקומה של ישראל בגרף הציונים מול מדינות אחרות בעולם. מדוע זאת מטרה נעלה כל כך? מדוע אנחנו צריכים להשוות עצמנו למדינות אחרות? מה זה נותן לנו באמת?
 
האם לתלמיד בכיתה ג' באמת חשוב שלתלמיד מקביל אליו בדנמרק יש רמה יותר גבוהה במתמטיקה? האם להורה שלו, שצריך לשבת איתו בסבלנות אין קץ על אינסוף שיעורים ומבדקים בכל שני וחמישי, באמת אכפת שבהולנד נותנים יותר שיעורים?
 
התוצאה של התנהלות שכזו היא הרסנית. מלבד העובדה שחיי התלמיד בבית הספר, ככל שהוא מתקדם בסולם הכיתות, הופכים לעול מלחיץ ומכביד, המסקנה הנטמעת בסאבטקסט היא שעליך להיות מצוין, ועדיף מספר אחד.
 
תפישה זו היא תפישה יוונית קדומה ובמודרניזציה מיוצגת על ידי המערב. היא אינה לקוחה מהיהדות שמעודדת כל אדם לחיות על פי מדרגתו, לא לעשות השוואות ולא להתעסק במעשה של אחרים.
 
ביהדות, קצת זה הרבה. כל דבר קטן שאדם עושה בו השתדלות, זה עולם ומלואו אצל הקדוש-ברוך-הוא, וכל אדם על פי עניינו.
 
הישגיות יתר מביאה בסופו של דבר לסבל והרבה פעמים לשבירת כלים. השאיפה שלנו להצליח בכל דבר עלולה לגרום לנו בסופו של דבר לוותר.
 
"אם אני לא מצליח להתפלל בכוונה את כל התפילה, אז כדאי כבר שאוותר וזהו. לא אלך להתפלל היום כי מה זה שווה אם לא התכוונתי בכל מילה ומילה…"
 
"אני בחיים לא אצליח לנקות פה כמו שצריך. עדיף שכבר לא אגע בכלום. זה סתם יתסכל אותי שלא הגעתי לכל פינה…"
 
"אני רוצה לשיר. אני גם יודעת שיש לי קול יפה. אבל לאחרות יש קול יפה משלי וגם יותר ניסיון. לא כדאי לי להתחיל לנסות בכלל, כי ברור שיש טובות ממני…"
 
והדוגמאות בהן השאיפה למצליחנות בסופו של דבר מסרסת אותנו מלעשות, ליצור ולהגשים חלומות, הן רבות כחול.
 
הלוואי שבבתי הספר היו מנחילים לתלמידים את התפישה החכמה והנכונה האומרת שקצת זה המון. שהניסיון וההשתדלות הם החשובים, ולאו דווקא התוצאה. שעלינו להתרכז בהצלחות הקטנות שלנו ולשמוח בהן ובשום אופן לא להשוות עצמנו לאחרים. כל אחד הוא אחד ומיוחד בפני הקדוש-ברוך-הוא, הוא אוהב אותנו וגאה בנו על כל התגברות הכי קטנה שנראית כבלתי משמעותית בעינינו.
 
ואם המסר הזה אינו מגיע מבית הספר עלינו להשתדל להנחיל אותו בעצמנו לילדנו, על ידי נתינת הכלים המתאימים, עידוד הילד על כל השתדלות ולא על התוצאה, לעולם לא להשוות אותו לחבריו או לאחיו, וכמובן, לתת לו תמיד דוגמה אישית ליישום התפישה הזאת.
 
ויהי רצון שנזכה להבין ולזכור תמיד שקצת זה המון!