הכליה שלי, באהבה

למה שאתרום את הכליה שלי לאדם זר?
 
למה לא?
 
התשובה הזו אולי נשמעת כמשהו מאולתר, בלי מחשבה עמוקה, אבל אם הייתם מכירים את הרקע של משפחתי הייתם מבינים מהיכן אני באה. גדלתי בבית שכל כולו היה נתינה. אומנם הוא לא היה בית דתי, אבל להורים שלי היו שני קווים מנחים על פיהם הם חיו. האחד, "מה אלוקים היה אומר?" והשני, "איך הייתי רוצה שיתנהגו אלי?". ההורים שלי השקיעו את כל כספם, זמנם ומומחיותם, את הסבלנות, האהבה, ובכלל, את החיים שלהם רק בלתת. זו הסיבה שאחיי ואני גדלנו עם חוש נתינה עצום שזרם לנו בוורידים. אפשר לומר, שהאוכל שלנו היה חסדים ואהבה לזולת, ו… נתינה, וכמה שאפשר.
 
לפני 12 שנים חברה ממש הכריחה אותי להגיע לבית כנסת בו הם מתפללים לארוחת צהריים שהייתה במקום, זה משהו שאני ממש לא אוהבת לעשות, כי מבחינתי, אין כמו לאכול בבית. בכל אופן, ישבתי בשולחן עם נשים שאני בכלל לא מכירה. אתם כבר מבינים שהדבר היחיד שהיה לי בראש זה רק איך לצאת משם וכמה שיותר מהר, אלא שאז הכירו לי את האישה שישבה לידי: "שלי, תכירי, זאת החברה שלי… והיא תרמה בשנה שעברה לאדם זר מניו יורק את הכליה שלה".
 
הייתי המומה. מעולם לא שמעתי על מעשה כזה אמיץ ונפלא – לתת איבר מגופך למישהו שאתה בכלל לא מכיר?!? אוהו, זאת חתיכת נתינה. ובכלל, איזו דרך נפלאה לומר לבורא עולם תודה על החיים הנפלאים שהוא נותן לנו בכל רגע ורגע, חשבתם על זה? זה נגע בי מאוד, אחרי הכל אני באה ממשפחה שכל כולה נתינה. אז שאלתי את הרב שלי בנוגע לתרומת כליה שלי, אבל הוא אמר לי שאני מטורפת. למה? כי בבית מחכה לי תינוק בן ארבעה חודשים שצריך אותי במלוא הכוח, ובאותה שנה תכננתי לעלות לארץ ישראל. "זה לא הזמן, שלי" אמר הרב. והוא צדק. את הרעיון דחקתי לפינה, באופן זמני, והמשכתי את חיי.
 
לפני ארבע שנים קראתי מאמר על הרבנית לורי פלטניק שתרמה את הכליה שלה, גם היא, לאדם שהיא לא מכירה. את הרבנית לורי הכרתי כשהייתה בטורונטו. אין מה לומר, היא הציתה בי את הרצון לתת שוב, אך הפעם בגדול. שאלתי את הרב שלי שוב. ואני מזכירה לכם, שלארץ ישראל עליתי כמה שנים קודם לכן, וזה לא היה קל בכלל – לי ולמשפחתי. ועל כך גם נוסף משבר בחיי הנישואין שלי שהוביל לגירושין. הרב שלי אמר לא מוחלט. "שלי, זה עדיין לא הזמן", וידעתי שהוא צודק במאת האחוזים. הייתי צריכה להתחזק. זה לא פשוט לתת איבר מגופך כשאתה חלש, בעיקר רגשית.
 
בינואר האחרון בתי בת ה-20 ואני קראנו יחד מגזין שבאחד העמודים הייתה בו מודעה קטנה שתוכנה היה: "אישה בת 53 זקוקה לכליה".
 
רגע, אני אישה בת 53, אני יכולה לעזור. חשבתי לעצמי שזה יהיה באמת נחמד, מה נחמד? נפלא! לעזור למישהי בת גילי שזקוקה לעזרה. בתי ואני רצנו עם המודעה הקטנה הזו לרב שלי, שהפעם בירך על ההחלטה לתרום כליה.
 
בתי נדחתה על הסף. בישראל, נשים לא יכולות לתרום לזרים אלא אם כן הן בנו את עצמן תחילה – הקימו משפחה. גם שאר ארבעת ילדיי אמרו לי שהם ישמחו לתרום כשיגיעו לגיל שאפשר לתרום, ואין לכם מושג איך הם תמכו בי לאורך כל הדרך.
 
הארגון שמלווה את התורמים נקרא מתנת  חיים, שעזר לי בכל צעד במסע המיוחד הזה. פגשתי את החולה לה אני צריכה לתרום את הכליה בדרך לבית החולים, למבחן ההתאמה הראשון שעשו לנו. ישבנו שם שלושתנו במונית, החולה, החברה הטובה שלה ואני. גם חברתה וגם אני הגענו למבחן ההתאמה, לראות מי תתאים לתרומה. ליבי, האישה שזקוקה לכליה, סבלה מסיבוכים נוספים. הגוף שלה דוחה איברים, כלומר היה לה משהו בדם שמנע ממנה לקבל את האיבר החדש.
 
בארגון מתנת  חיים נאמר לי שהם מצפים לבחון מאה אנשים לתרומה הזו. בבית החולים ליבי אמרה לי שהיא מכירה מישהי שלתרומה כמו שלה היו צריכים לבחון 300 אנשים! ברוך השם, נמצאתי תורמת מתאימה ומושלמת לליבי, ותארו לכם שאני הייתי האדם השני שנבדק להתאמה!
 
תהליך הבדיקות וההתאמה הוא ארוך. הצוות רוצה לוודא שהתורם מתאים מבחינה רגשית וגופנית (עכשיו אתם מבינים למה הרב שלי לא רצה שאתרום כליה באותה תקופה קשה של חיי?…) ובנוסף, עוברים הרבה מאוד בדיקות ושאלות. לא פעם הייתי צוחקת עם המדריך שליווה אותי מארגון מתנת  חיים שכל הבדיקות והשאלות האלה נועדו להרוג אותי ואז לקבל יותר איברים… למרות שעכשיו אני אישה גרושה ואמא לחמישה ילדים, עם העזרה המדהימה שקיבלתי מאחי ואחותי, עברתי את כל הבדיקות בהצלחה עצומה.
 
שישה חודשים עברו, והתהליך החל. קבעו לנו יום להשתלה. ליבי ואני הפכנו לחברות קרובות. לבדיקות והפגישות רבות עם הרופאים הגענו יחד ושמרו על קשר טלפוני ובמייל. לבית החולים ביום הגדול הגענו ביחד, כשאותה מלווים בעלה וחתנה. לתורמים נדיבי הלב (כפי שמכונים התורמים) נפרש שטיח אדום בפניהם, באותו יום הייתי המלכה של בית החולים… כל הצוות גילה סבלנות שלא ניתנת לתיאור במילים, אכפתיות וחיבה עצומה. זה היה מדהים. הגענו לבית החולים בילינסון (שהוא מרכז ההשתלות בארץ) והכינו אותנו לניתוח שיתקיים יום למחרת. אתם לא מתארים לעצמכם כמה התרגשתי.
 
ובבוקר זה קרה. לקחנו אותנו לחדר הניתוח. הניתוח עבר בשלום ואחרי שעתיים כבר הייתי בחדר התאוששות.
 
גיסתי וגיסי היקרים חיכו לי בחדר ההתאוששות וליוו אותי שעות רבות אחרי הניתוח. הבת של ליבי הייתה איתי כל הלילה. למחרת, כבר יכולתי לקום וללכת בחדר. 40 שעות אחרי הניתוח וכבר הייתי מחוץ לכותלי בית החולים עם מכתב שחרור.
 
ההרגשה הייתה נפלאה. עד כדי כך שאפילו לא הייתי צריכה כדורים נגד כאבים. ההחלמה הייתה מדהימה וחזרתי לעצמי במהרה. אבל לצערי, אצל ליבי זה לא היה כך. הכליה שלי הייתה במצב של הלם, פחות או יותר על פי ההגדרה הרפואית, ולא הצליחה לתפקד בגוף של ליבי. כל כך הצטערתי וכאבתי בשבילה, הייתי בדיכאון ולא הפסקתי לבכות. שלחתי בקשות לכל האנשים שאני מכירה בכל רחבי העולם, "תתפללו בבקשה על ליבי בת הדסה, שהכליה החדש שלה תיקלט בגופה ותפעל כמו שצריך".
 
תודה לא-ל, התפילות עשו את שלהן. הכליה החלה לעבוד וליבי השתחררה הביתה ימים ספורים אחריי, ביום תשעה באב האחרון.
 
תרמתי כליה ואני מרגישה שעשיתי את הדבר הנפלא ביותר בחיי. זה באמת מציל חיים. אבל בשבילי, זה לא היה עניין של בחירה, זה היה מה שבורא עולם רצה שאעשה. יהי רצון שבורא עולם יזכה את כל חולי עמו ישראל ברפואה שלמה בגוף ובנפש, אמן.
 
דרך אגב, אתם יודעים שקרוב ל-700 אנשים עדיין מחכים לתרומת כליה?