אנחנו מוכנים?

איפה נהיה כשהשופר הגדול
יישמע בכל רחבי העולם, כשהדבר
הגדול יקרה? בסרט? בתיאטרון?
שקועים באיזו תוכנית ריאליטי?
האם אנחנו בכלל מוכנים לזה?
 
 
סבתא שלי הייתה בת למשפחה ברוכת ילדים, אחת מתוך שמונה בלי עין הרע, בירושלים של פעם.
 
המשפחה שלה התגוררה בדירה קטנה.
 
בחורף, הבגדים היו תלויים על חבל שנמתח מקצה אחד של הסלון לקצהו השני, עליו יכולתם למצוא שלל בגדים, חיתולים (פעם לא היה את הלוקסוס הזה שנקרא טיטולים חד פעמיים…) מצעים ומגבות.
 
בקיץ, מקרר פתוח היה הגרסה העדכנית למכשיר שמצנן קצת את הבית מהחום הכבד. אם למישהו מבני המשפחה היה חם, זה היה המקום בהא הידיעה להיות בו ולהרגיש קצת נעים.
 
ובכל העונות, אם באותם ימים רצו לאכול עוף, הם היו צריכים לקנות אחד כזה חי, לקחת אותו לשוחט, למרוט לו את הנוצות, להכשיר אותו ולבשל אותו.  ולחשוב שכזה תהליך היינו צריכים לעבור היום, במקום הנוחות המתוקה והמפנקת עם עגלה בסופר ממוזג, עם האופציה לדהור איתה לכל מחלקה שנרצה ורק לבחור, לקחת הביתה ולהכניס לסיר.
 
סבא שלי חי בתקופה שקדמה למלחמה באירופה. הוא, למשל, כדי להגיע לבית הספר הוא היה צריך לצעוד קילומטרים, ואני לא מגזימה. הם גרו בעיירה שרק לאדם אחד היה רכב! בסביבת מגוריו התרוצצו להם תרנגולים, כבשים וכל מה שאכיל, נכנסו לחצר האחורית כל זמן שהתחשק להם. זו הסיבה שהייתה לו הכרות מקדימה עם העוף שהוגש לו בצלחת לארוחת ערב!… האמבטיה, לא כמו זו שאנחנו מכירים – חדר חלק בלתי נפרד מהבית עם כל הפינוקים, לא. האמבטיה של סבא שלי הייתה במרחק של מטר שניים מהבית, והתענוג הזה היה רק פעם בשבוע!
 
אנחנו חיים בזמנים של נוחות גשמית שאין כדוגמתה, וכזו שלא נרשמה בכל דפי ההיסטוריה. כי תגידו לי, מי מאיתנו שולח את הילדים קילומטרים ברגל עד לבית הספר? (תראו אם הם מוכנים לצעוד שני רחובות קטנים בלי להתלונן ולדרוש הסעה כאן ועכשיו). מתי לאחרונה חלבתם את הפרה כדי ליהנות מכוס חלב, הא? וגבינה, כמה זמן הייתם צריכים לחכות עד שהיא תגיע לצלחת או הסנדוויץ' שלכם? מקסימום דקה – מהמקרר ועד לפה. לא כמו פעם, שהגבינה עברה תהליך כזה ארוך, שרק המחשבה עליו מייאשת וגורמת לך לחשוב על משהו אחר לאכול. ומתי רדפתם אחרי ארוחת הערב שלכם? ואיך אתם מחממים את הבית? בטח לא אחרי שחטבתם עצים ביער נכון? מתי ביקשתם לאחרונה מהילדים שלכם לאסוף את המשחקים בחדר שלהם מבלי לשמוע אותם מתלוננים שזה 'קשששששה ואני עיייייייייייף!'
 
אנחנו רצים מפה לשם (חחחח, רצים? בתוך קופסה עם ארבעה גלגלים…) אוספים אותם מבית הספר ומהחוגים, לוקחים אותם לבית הספר או לחברים, ומה לא?! נוסעים ברכבים ממוזגים. אפילו האוטובוסים ממוזגים. הכל נוח, נעים וזמין.
 
אבל בדור של סבא וסבתא שלי לא היה את כל השפע הזה, בטח לא את הטכנולוגיה שכולנו מכירים וכל כך מכורים לה, עד כדי כך שלא מצליחים לתפקד בלעדיה.
 
סבא וסבתא היו שייכים לדור שהיה חזק מכל הבחינות, אך בעיקר מבחינה רוחנית.
 
אנחנו שייכים לדור שחזק מבחינה גשמית/פיזית. כן, בורא עולם בירך אותנו עם הדברים האלה, ועדיין, לצערנו, אנחנו הרבה יותר חלשים מהדור הקודם, בעיקר מבחינה רוחנית. במקום שהילדים שלנו יהיו מלאים בדברי תורה, הם מלאים בכל מיני מכשירים והבלים שממש לא מוסיפים להם, ובטח לא לנו. אפילו לא מעט מבוגרים מכורים להם. תראו את כל אלה שלא מצליחים להוציא את הראש שלהם מהמסך, ולא משנה אם זה בגלל שהם תקועים באיזה אתר ברשת, בפייסבוק, באייפון ושות'.
 
אנחנו מצוידים בכל הנוחות, ועדיין… חסרים את האמונה של הדור של הסבים והסבתות שלנו. היו זמנים שלסבים ולסבתות שלנו היו הרבה ילדים, הנשמות שבורא עולם נתן להם לגדל. ולא, לא הייתה שום נוסחה כתובה לזה. שום נוחות שאנחנו מכירים – לא טיטולים חד פעמיים, דייסות, תחליף לחלב אם ועוד, גם לא איזה דוד משה מאיזו ארץ רחוקה ששולח בגדים, כסף והרבה מתנות. ועדיין, הם הביאו ילדים לעולם בלי לחשוב אם זה משתלם, אם זה כדאי ומי יגדל אותם. בלי כל היועצים של 'תכנון משפחה' , דבר שבדור שלנו הפך ל"הכרחי", כי בלי יועץ או מישהו שמתכנן לנו את החיים והמשפחה אנחנו לא זזים מילימטר! אנחנו מושפעים גם מהתרבות הכלל עולמית, מהאידיאולוגיה שטוענת שקל זה הכי טוב. כל אי נוחות קטנה, כל קושי ולו הקטן ביותר, מזעזעים אותנו. לא, זה ממש לא בשבילנו. המדע נתן לנו אופציות שעיוורו את עינינו מהאמונה, שנאמין שאנחנו יודעים ומבינים יותר טוב מבורא עולם. הייתכן???
 
היום יותר מתמיד העולם מרגיש משכיל יותר. עשיר יותר במוסדות חינוך גבוהים. יש לנו היום גישה לכל כך הרבה אינפורמציה, מתי וכמה שנרצה, עד שזה לפעמים מוציא אותנו מדעתנו. אנחנו דור הטכנולוגיה. לא היו המצאות וחידושים כאלה מימות עולם. אנחנו מיקרוגליים. אנחנו אימייליים. אנחנו שולפים מידע מגוגל בשנייה, מקסימום שתיים. אנחנו חסרי סבלנות. אנחנו רוצים כאן ועכשיו. אנחנו רוצים עוד זמן.
 
זמן למה?
 
בורא עולם עשה את הדברים היום הכי קלים שאפשר. ועדיין, העולם צמא לבורא עולם. להכיר אותו.
 
העולם מלא במלחמות, טרור, איומים עם נשק גרעיני ואפילו לאחרונה היה גם שימוש בנשק כימי. הסבים והסבתות שלנו לא היו חולמים על עולם כזה אפילו בסיוטים הכי גרועים שלהם. האם אנו הדור שצריך להתמודד עם עולם כזה? הדור שאמור לקבל, בעזרת השם, את המשיח?
 
איפה נהיה כשהשופר הגדול יישמע בכל רחבי העולם, זה שיודיע שמשיח בא? בסרט? בתיאטרון? שקועים באיזו תוכנית ריאליטי? בורא עולם עשה את הדברים היום הכי קלים בשבילנו, כן. ועדיין, העולם צמא לבורא עולם. להכיר אותו. העולם מלא במלחמות, טרור, איומים עם נשק גרעיני ואפילו לאחרונה היה גם שימוש בנשק כימי.
 
אומרים שמשיח לא יכול לבוא שעד שכל הנשמות שצריכות להגיע לעולם הזה יגיעו. אולי זו הסיבה שהוא נתן לנו כאלה תמריצים – טיטולים חד פעמיים, דייסות מוכנות, את דוד משה מאיזו ארץ רחוקה ואת כל שאר הפינוקים? האם אנחנו עושים כמיטב יכולתנו למלא את החלק שלנו בעסקה?
 
האם אנחנו וילדינו מוכנים לקבל את המשיח? הם יכולים לומר פסוק אחד באותה מהירות שהם מדקלמים שורה מהשובר קופות האחרון מבית היוצר הוליווד? האם את כל הזמן שלנו אנחנו אמורים להעביר בתוך מכשירים בגודל כף יד? האם המסורת העשירה של הסבים והסבתות שלנו לא נחשבת?
 
הנוחות שקיבלנו במתנה היא לא דבר מובן מאליו, ואנחנו גם לא צריכים להתייחס אליה ככזו. כשאנחנו נוסעים ברכב הממוזג והנוח, אפשר לשמוע ברדיו-טייפ-דיסק-או מה שלא יהיה שיעור תורה, או שירים שמעוררים את הנשמה המתוקה שלנו. בטלפונים הניידים על כל סוגיהם אפשר להשתמש כדי לתקשר עם אנשים ולגלות אכפתיות, לא רק להעביר מסך ימינה ושמאלה ולשקוע בזה שתפס אותנו. בואו נעלה את כל הטכנולוגיה למקום גבוה יותר, למקום ממנו נוכל להחיש את הגאולה המיוחלת.
 
בואו נתפלל כל יום ליום בו כל תחנות הטלוויזיה יודיעו במשדרים מיוחדים שמשיח כאן, שהוא כבר הגיע, וכמו שאמר הרבי מליובאוויטש זי"ע: "רק בשביל זה רשת CNNהוקמה!"…. במהרה בימינו אמן.