חכו לו בשדה התעופה

בשבוע האחרון הייתי בשיעור מאלף ומרתק לא רחוק מהבית. הרב שהרצה דיבר על העיקר ה-13 מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם (את זה הוא עשה על פי משל ששמע מהרב ירוחם ליבוביץ, משגיח בישיבת מיר): "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
 
הרב ליבוביץ רצה לדעת מהי הפעולה המעשית, הגרעין של המצווה הזו. האם בן אדם יכול חכות פיזית למשהו שיקרה? ומה הוא צריך לעשות, לשבת ולחכות כל היום, כמו שהוא מחכה לקבל שיחת טלפון חשובה או מכתב בדואר? ואגב, מה עם המטלות והאחריות היומיומית שלו? האם הוא יכול לומר, "מצטער, אשתי היקרה, אני לא יכול לעזור לך עם הילדים הערב כי אני עסוק בלחכות למשיח…" אתם יכולים להעלות בדעתכם מה יקרה בבית הזה באותו ערב?!?
 
מאמרים נוספים בנושא:
מחבואים  עם משיח
מחכים  למשיח
אנחנו מוכנים?
 
מצד שני, אם נתמקד באופן תמידי במה שאנחנו צריכים להשיג בכל יום בחיינו, בקלות נאבד בדרך את המבט על המטרה הכללית – העולם הבא. אחת לכמה זמן מחשבה נעימה על העניין יכולה להבליח תוך כדי העיסוקים וההתרוצצויות, תזכיר לנו במתיקות את המצווה של לחכות למשיח. וגם אם אנחנו באמת כאלה ברי מזל שמחשבה כזו פורצת לתודעה שלנו, מה אנחנו אמורים לעשות איתה? אחד יתפלל ויבקש להחיש את הגאולה ומשיח. אולי. ואחרים יכולים להרגיש געגועים לרגע הזה ולמשיח עצמו. אולי.
 
אבל האם זה באמת מספיק? מה שנדרש מאיתנו? האם המצווה של לחכות למשיח כוונתה לחיות בסוג של מחשבה מעורפלת וחמקמקה? והאנשים שחושבים תדיר על הגאולה ומבקשים מבורא עולם להחיש אותה, מה בתכל'ס הם עושים כדי להשיג אותה? נכון, כל מצווה מקרבת את הגאולה – הפרטית והכללית, אבל לא נראה שזה כלול במצווה המיוחדת הזו, האומרת שההמתנה, העובדה שאדם מחכה היא המצווה עצמה.
 
אז מה הרמב"ם מנסה לומר לנו?
 
הרב ליבוביץ הסביר את זה בצורה נפלאה: תארו לכם שההורים שלהם מגיעים לעיר או הארץ בה אתם גרים, ואתם צריכים לפגוש אותם בתחנת הרכבת… רגע, היום כדאי לעשות את זה הכי מהר עם מטוס, אז בואו נעבור לשדה התעופה.
 
אם לא תגיעו לקבל אותם, בהנחה שאתם בקשר טוב איתם, הם יחשבו שאתם לא מעוניינים בהם, הם ייעלבו וכדומה. במקרה שלי, זה יכול להיות כל אדם שאכריח אותו לסחוב מאותה ארץ רחוקה את כל הדברים שאזמין דרך אמזון או איביי. אתם יכולים לנשום לרווחה, רוב הסיכוי שזה יהיה בעלי… בכל אופן, נניח שאני מתרגשת שבעלי יחזור אחרי שבועיים של נסיעה, אבל רוב הסיכוי שההתרגשות תהיה בעיקר בגלל המטען שהוא אמור להביא לי ולאו דווקא בגלל שהתגעגעתי אליו. וחוץ מזה, הילדים שלי (שהשם יברך אותם) הוציאו אותי מדעתי כל השבועיים האלה. "קח אותם!" אני אומרת לו "כי אני בורחת…"
 
אולי זאת לא דוגמה טובה.
 
טוב, הנה אחת יותר מוצלחת. נסו להיזכר בביקור של סבא וסבתא שלכם כשהייתם ילדים. איזו התרגשות זו הייתה לחכות להם בשדה התעופה! כל כך אהבתי את שדה התעופה. ההמתנה הייתה עוד מהמחשבה על החדר הגדול שהנוסעים היו עוברים דרכו רגע לפני ששתי הדלתות הענקיות נפתחות, ואז הם מגיעים לאולם קבלת הקהל. זוכרים את ההרגשה המיוחדת הזו בבטן, כאילו רכבת הרים עושה שם לופים אחד אחרי השני, עולה ויורדת, מתגלגלת ולכם בא לצרוח? ואז, הדלתות היו נפתחות ו…. כולם יוצאים חוץ מסבא וסבתא. אה, הנה הם, תמיד הם אחרונים…
 
איזו התרגשות! איזו שמחה! הרגשתי כשראיתי אותם. רצתי אליהם וכמעט שהפלתי את סבא על הרצפה מרוב התלהבות. אלה חלק מהזיכרונות הכי טובים שיש לי בהארד דיסק.
 
עכשיו, בואו ננסה לתאר את ההיפך. הרב ליבוביץ שאל, מה היה קורה אם אף אחד לא היה מקבל את סבא וסבתא בשדה התעופה? מה היה קורה אם היינו עושים חישוב מהיר, הטיסה נוחתת בשעה אחת אפשר בהחלט לצאת בשעה 12:30 מהבית, אבל זה בלי לקחת כמובן את פקקי התנועה המאוד אפשריים, וז כל המשפחה תקועה בפקק – אבא, אמא וחמישה ילדים שיהיו בריאים שכבר מתחילים להשתגע מרוב שעמום, ומצד שני מלאים בהתלהבות לראות את סבא-סבתא.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
איך העולם יהיה כשהוא יבוא?
פתאום  הוא יבוא
מחכה לרגע הזה
מחכה לי בשדות
 
בינתיים, בשדה התעופה סבא-סבתא מלאי התרגשות לקראת המפגש באולם קבלת הקהל עם הנכדים האהובים. ההתרגשות נבנית בהדרגה – מהרגע שהם נוחתים ועד לרגע שהם יוצאים החוצה – ההתרגשות עולה ומטפסת כמו במעלית או במדרגות, איך שתבחרו, כל פעם עוד קומה או שלב. לבסוף, אחרי שעה לא קלה של עמידה בתור להחתמת הדרכון, קבלת המזוודות, אחרי טיסה ארוכה ומעייפת עם אוכל שאפילו לכלב שלכם לא הייתם נותנים, הם עושים דרכם לאולם קבלת הקהל…. רק כדי להתאכזב ולגלות שאף אחד לא מחכה להם שם.
 
החיוכים נעלמים וההתרגשות מתנדפת לה אי שם בחלל האולם, כל הציפייה מתפוצצת כמו בלון שעף מפינה לפינה, אף אחד לא נמצא שם. סבתא כמעט בוכה וסבא קצת (הרבה) כועס. כי מה, הילדים האלה לא מסוגלים פעם אחת בשנה להגיע בזמן?!?…
 
והנה המשפחה הגיעה. ס. את ס. רעבים ועייפים, אבל הילדים לא מוכנים להמשיך ככה, אחרי שעה בפקק הם צריכים לחלץ קצת את העצמות ולשגע עוד קצת את ההורים… האיחוד הזה, משום מה, לא מרגיש מתוק כמו שהוא היה צריך להיות.
 
כמה אנשים היו יושבים רגל על רגל בבית בזמן שההורים שלהם מגיעים מחו"ל לבקר אותם? (בהנחה שהם בקשר טוב איתם, אמרתי?) רבים וטובים מאיתנו לא היו מעזים לחלום על זה. ההורים שלנו מצפים לראות אותנו כבר בשדה התעופה, מחכים בחזית ובמרכז רק להם ולקבל אותם באולם קבלת הקהל הכי שמח שאפשר. בעצם העובדה שאנחנו מחכים להם אנחנו מפגינים אהבה וכבוד להורינו היקרים. איזה מסר נעביר להם אם נקבל אותם בבית (אלא אם כן מדובר במשהו דחוף שלא מאפשר, ואז בהחלט אפשר להתחשב) – 'הורים יקרים, אתם לא כאלה יקרים וחשובים לנו שנטריח את עצמנו עד לשדה התעופה…'
 
אני מניחה שעכשיו כבר הבנתם את המסר של המשל, נכון? כל כך הרבה אנשים רוצים שמשיח יבוא כבר, אבל מה הם עושים עם זה? הרב ליבוביץ הסביר, שההגעה לשדה התעופה מוקדם היא לכשעצמה המצווה של ההמתנה למשיח!
 
והוא שאל, "איך משיח ירגיש אם הוא יגיע לישראל ולא נהיה שם כדי לקבל אותו?"
 
איך נרגיש באמת?
 
אל תחכו בבית. בקרוב מאוד, בעזרת השם, המשפחה הנפלאה של עם ישראל תתאחד, ולא תגיעו לשדה תעופה?!