תגיד, מה המשפט שלך?

סקירה כללית על האנשים סביבנו, מגלה לנו שלכל אדם יש משפט מרכזי שמבטא את אישיותו, או את מה שהוא דוגל בו. יש את אלה שתמיד יאמרו לכם "ידעתי שזה מה שיקרה" או "אמרתי לכם", ויש את אלה שהמילה "אין" היא כל מה שיש להם לומר, ויש את מי שיאמרו שהם 'מוכנים', 'בשמחה', והכי חשוב 'תודה רבה'.
 
לכל אדם יש ציר עליו סובבים חייו. אצל רבים הציר הוא ספונטני, נשלף, תוצר שהתקבל בבלי דעת. אולי לקוח ממחוזות רחוקים כמו הילדות, מדוגמה שקיבל מההורים, או אפילו בגלל נטייה לעשות את הדבר ההפוך ממה שחינכו ולימדו אותו. כל אחד וה'אני מאמין' שלו ושלאורו הוא רוצה לפעול בחייו.
 
ואולי זה המקום לעצור ולרשום לעצמכם, אחרי שביררתם את זה לעומק: מהו הקו המנחה את התגובות שלכם, את הציפיות, את ההשוואות שאתם עורכים, איזו עצה תרצו להנחיל בבוא היום לבאים אחריכם כשישאלו אתכם מה היה נר לרגליכם בצמתים מסוימים בחייכם, בקשיים מזדמנים, בקשיים כלכליים ובקשרים עם אנשים. אחרי הבירור, רשמו לפניכם באותיות זוהרות את המשפט שליטשתם בקפידה. הוא יאיר את דרככם ויפלס לכם נתיבות.
 
ממשיכים.
 
אומנם לכל אדם יש את המשפט הייחודי לו, אבל בהחלט אפשר לציין משפטים מסוימים שמאפיינים קבוצות של אנשים. למשל,
 
לאנשי ה'מה יגידו' יש משפטי מפתח המכוונים את לבושם, הוצאותיהם ואת הצורך שלהם להתנחמד על כולם. הקו המנחה אותם הוא 'מה יגידו עלינו – (לכן) מוכרחים להציג', 'מה יחשבו עלינו – (לכן) חייבים לקנות', 'מי הצליח יותר ממני' וכן הלאה.
 
בעיניים עצומות אפשר לנחש את סגנון חייהם של אנשי ה'מה יגידו': הם חייבים להשתדרג תמיד, לשפץ, להוסיף… כי מה יגידו?!
 
קבוצה אחרת היא החוקרים. אלה אנשים שתמיד חייבים לדעת 'מי אשם?'. הם לא מתעניינים בפתרונות וגם לא שואפים לפענח את שורשי הבעיות. כל מה שמעניין אותם זה רק לחפש את "האשמים". הם כמובן אף פעם ולעולם לא אשמים! תשכחו מזה. ומי כן אשם? ההורים שלא נתנו מספיק, המורים שלא היו רגישים, הפקיד בבנק ובעל החנות עם הלשון החלקלקה שפיתה אותם להוציא סכום כסף שהם לא התכוונו בכלל להוציא. ובגלל שהעליבו אותם איפשהו בילדות שלהם זה ילווה אותם עד ליומם האחרון עלי אדמות. אלה האנשים שאוהבים לחולל מהומות ולרוב תמצאו אותם על תקן הקטגור בסיטואציות בהן הם מעורבים. הם מומחים בלמצוא אשמים ולהפנות את האצבע על האחראים למחדלים.
 
'ידידי המחר' הם קבוצה נוספת ולא נדירה בכלל. היום הזה הוא לא חלק ממציאות חייהם, אבל חכו חכו, 'אחרי החגים', 'בשנה הבאה', 'כשנעבור דירה', 'כשירד שלג'… כן, עוד יבוא היום שבו הם יעשו ולא רק ידברו… רק חכו.
 
פעילי הלחץ טוענים ש'לחץ הוא אבי אבות ההספקים', ו'הרגע האחרון מכיל את תמצית הכוחות'. הסיסמא הידועה של אנשי הלחץ היא 'אל תדחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים', סיסמא שמסייעת להם להשיג את הלחץ החיוני להם כל כך – לקום בשעת האפס, ללמוד למבחן בלילה האחרון שלפניו, להגיש דיווחים יום אחרי המועד האחרון. מבחינתם, לזה קוראים חיים. אבל מה שהם לא מבינים שהוא, שהלחץ חונק את גרונם וכובל את ידיהם מפני כל פעילות שעלולה להיעשות מבעוד מעוד.
 
החותרים לשליטה משוכנעים ש'מה שאני לא אעשה לא יהיה', ו'הכל באחריותי ועל כתפיי', 'אסור לי לעזוב את השטח', 'יש לי רשימת מטלות והספקים והכל צריך לדפוק כמו שעון', והכי חשוב – 'דעתי היא זו שקובעת! והמילה האחרונה כאן היא שלי!'. כמובן, שכדי להשיג את זה הם תמיד רוקמים תוכניות ויודעים בדיוק למי מגיע התפקיד או הדבר הזה, מה צריך לעשות ואל מי לפנות. הם אלה שיודעים בדיוק, אבל בדיוק, איך צריך לתקן את העולם, לא פחות.
 
ואנחנו, לאיזו קבוצה משתייכים? או אולי כדאי לשאול – לאיזו קבוצה היינו רוצים להשתייך? ואיך זה ישפיע על מהלך חיינו והסובבים אותנו, ואפילו על הבאים אחרינו?
 
אז זהו, שעל פתח הדלת, שנייה לפני שנעשה את הצעד שיכניס אותנו פנימה, נחשוב על זה היטב, על המשפט שנטביע בעצמנו ועל הבית שלנו, על החיים שלנו. חשוב שניתן את הדעת על המילים שתישמענה בכל צומת בחיינו. שנברר מהי ההשקפה שלנו על העולם, על מאורעות ועל אנשים, כי אם אנחנו לא נשלוט במשפט – הוא ישלוט בנו, ונמצא את עצמנו נשפטים ונגררים בעקבותיו בבלי דעת. לא חבל?