שכולם ידעו!

לא כל מה שאנחנו חושבים צריך
לומר, לא כל מה שאנחנו אומרים צריך
לכתוב, ולא כל מה שאנחנו כותבים צריך
להתפרסם. רגע לפני שכולם יודעים,
תקראו את המאמר הבא.
 
 
אחרי שהרגישה שהיא מצאה את גבר חלומותיה, החצי השני שלה, היא – סטודנטית מצליחה, חכמה ויפה, מחליטה לשלוח לו תמונות אישיות שצילמה את עצמה. אחרי שנה, כשהם נפרדו בקול רעש גדול, "החצי השני", מתוך נקמה, החליט לפרסם את התמונות שקיבל ממנה באתרים מסוימים באינטרנט.
 
התסריט המזעזע הזה הפך לדבר נפוץ עד שבניו יורק, למשל, אנשי הרשות המחוקקת יושבים וחושבים ומנסים לחוקק מספר חוקים שיגרמו לאנשים לחשוב הרבה מאוד פעמים לפני שהם מעלים פוסטים מהסוג הזה בעיקר מתוך נקמה או השפלה בציבור, עם עונש שכולל שנה בכלא פלוס 30,000 דולר קנס.
 
אבל מה שבאמת מבהיל בכל העניין הזה היא התופעה המוזרה והלא מוסברת של אנשים שמצלמים את עצמם, גם תמונות שהצניעות יפה להן, מתוך רצון ושולחים אותם לאנשים שהם כביכול סומכים עליהם.
 
זה הפך לדבר מוכר. אפילו כזה שמקובל בחברה. ברור, שהאנשים האלה שמוכנים לשתף תמונות אישיות או לא צנועות של עצמם יודעים שהן לא לפרסום בציבור, אלא רק ככה בינם לבין החברים הקרובים, לא משהו שכל העולם צריך לדעת ממנו. אבל בעולם הדיגיטאלי, פרטיות היא משהו מאוד לא מציאותי. ברגע שתמונה, מייל או אפילו מסרון נשלחים לצנרת הממוחשבת, אפילו לאדם אחד, או כפוסט בדף הפייסבוק הפרטי שלך, חשוב מאוד לדעת שזה יגיע למיליוני אנשים בכל רחבי העולם.
 
אלה שכבר עשו את זה הבינו, אומנם בדרך הקשה, הכואבת והמשפילה, שזה היה רעיון ממש, אבל ממש, לא טוב ועם השלכות מאוד לא נעימות.
 
כמו, למשל, המקרה של אותו חבר קונגרס ששלח תמונה שלו בלי חולצה לאישה שפגש. אותה אישה החליטה לשלוח את התמונה הזו לכמה אתרי רכילות שפרסמו אותה. בו במקום, אחרי שהעניין התגלה, הסנטור הזה התפטר מבית הנבחרים של ארצות הברית.
 
מקרה נוסף שקרה לא מזמן באותה יבשת היה של בחור בן 18, סטודנט וראפר עם פוטנציאל, שפרסם בדף הפייסבוק שלו שיר פרובוקטיבי שחיבר בעצמו על פעולות טרור והתמיכה בהן. הוא נעצר ללא כל אפשרות לצאת מהעניין בערבות, אפילו עברו הנקי לא עזר לו.
 
אלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות על פרסום דברים בלי מחשבה, בלי ריסון ואיפוק.
 
כנראה, שהתקופה בה אנו חיים זה בסדר ולגיטימי לחיות כמו בחלון ראווה, לחשוף תמונות ומחשבות, לא משנה כמה ריקניות הן יכולות להיות או כאילו תמימות, בלי לחשוב על ההשלכות שלהן בעתיד המאוד לא רחוק. ומיותר לציין שכאשר הדברים הופכים לנחת הציבור זה נהיה משהו מזעזע, הסיוט של כל אדם. וכל זאת, כמובן, בחסות ועם תודה גדולה לטכנולוגיה.
 
וכשזה קורה, חוץ מהסיוטים וההשפלה, קורים עוד כמה דברים 'על הדרך' – הרס של מערכות קשרים רבות, קריירה של אנשים רבים, משפחות וחיים של אנשים.
 
עם התופעה הזו נפגשתי חזיתית כשהתחלתי ליצור ולנהל דפי פייסבוק עסקיים של החברה בה אני עובד. לאחת העובדות, כמו לכולם, יש דף פייסבוק פרטי משלה שנועד רק ל'חברים' שלה, שכנראה ובטעות 'קפץ' פתאום לחלון התוכן של דף החברה (רק השם יודע איך). בכל אופן, התמונה שהיא בחרה לפרסם ולהציג את עצמה הייתה כשהיא בלבוש מינימאלי מאחורי באר כשכמה כוסות משקה אלכוהולי שהיא נהגה לשתות מונחים לפניה. ממש לא התמונה האידיאלית, כזו שבקלות יכלה להפיל אותה או להכתים את שמה והתדמית שלה בעיני המעסיקים, וזה עוד בלי לדבר על הסיכויים הקלושים שלה להתקדם, וכל זה מבלי שהיא תדע על זה!
 
ויש גם את החבר לעבודה שפרסם בדף הפייסבוק שלו את התאריכים בהם הוא לא יהיה בבית, כי הוא היה חייב, אבל ממש חייב, לשתף את כ-ו-ל-ם בחופשה החלומית שלו – שייט לקריביים. אחד החברים שראה את הפוסט הזה אמר לו שהוא לא צריך לנעול את הדלת הראשית. "למה?" התפלא הראשון. "כדי לעשות לגנבים את החיים הרבה יותר קלים, הרי ממילא הם יהיו שם, חבל על הנזק שהם יגרמו לדלת. עכשיו הם יודעים מתי לא תהיה בבית ולאן בדיוק אתה מפליג"… כמובן שהוא שינה את מועד החופשה.
 
ברוב הפעמים האימפולסיביות היא זו שאשמה בכל הבלגאן הזה. אם נחשוב רגע לפני שאנחנו משחררים לגלי הרשת משהו – בצורה כתובה או כתמונה – נחסוך ונינצל מאותה בושה ציבורית כואבת ומייסרת, מאותו סיוט נוראי. אני מכיר אנשים שהיו צריכים אפילו לשנות את השם שלהם אחרי שאחד האימיילים הפרטיים שלהם הפך לנחלת הכלל.
 
וכמו שאמר לא מזמן אחד הרבנים בהרצאה שלו: לא כל מה שאנחנו חושבים צריך לומר, ולא כל מה שאנחנו אומרים צריך לכתוב, ולא כל מה שאנחנו כותבים צריך להתפרסם.
 
איפוק עצמי, זה המפתח.
 
איפוק זו מידה נצרכת היום יותר מתמיד. מידה חשובה, גבוהה, נעלה, שבעזרתה אפשר אפילו לבנות את בית המקדש השלישי, ואני לא צוחק. וזה למעשה מה שקרה לפני כ-2000 שנה.
 
המלך הורדוס, צאצא של מגוירים ממוצא אדומי, ידע שהרבנים באותה תקופה לא יכירו במלכותו מכיוון שהתורה אומרת "מקרב אחיך תשית עליך מלך" (דברים יז, טו), לכן הוא הרג את כל הרבנים פרט לבבא בן בוטא אותו מינה כיועץ. והדבר לא מפליא מכיוון שהורדוס היה ידוע באכזריות הנוראה שלו כלפי בני אדם.
 
יום אחד (על פי התלמוד, בבא בתרא ד, ע"א) הורדוס ניסה להכשיל את בבא בן בוטא בפיו. הוא ישב לפני בבא בן בוטא ואמר לו "ראית מה העבד השפל (הורדוס) עשה?"
 
"מה אני צריך לעשות?" שאלה בבא בן בוטא.
 
"אני רוצה שתקלל אותו", ביקש הורדוס.
 
בבא בן בוטא השיב להורדוס עם ציטוט מתוך קהלת "גם במדעך (במחשבותיך) מלך אל תקלל" (י, כ).
 
"אבל הוא לא באמת מלך", המשיך הורדוס ללחוץ על בבא בן בוטא.
 
"אני מפחד ממנו", השיב בבא בן בוטא.
 
"אנחנו כאן לבד. אין כאן אף אחד שיכול לשמוע אותך ולספר לו".
 
בבא בן בוטא לא השתכנע. "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים יגיד דבר" (שם).
 
"אני הורדוס", אמר המלך, "אם הייתי יודע כמה הרבנים זהירים לא הייתי הורג אותם. איך אוכל לתקן את המעשה הנורא שעשיתי?" שאל את בבא בן בוטא, אחרי שהבין שממנו לא תצא הקללה.
 
"מכיוון שכיבית אורו של עולם, שהרי הצדיקים משולים לאור, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג), לך וטפל באור העולם (בית המקדש), כמו שכתוב "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב).
 
הורדוס קיבל את עצתו של בבא בבן בוטא ובנה את בית המקדש שהיה ידוע בתפארתו ויופיו, עד שנאמר עליו: "מי שלא ראה את בית המקדש של הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו" (בבא בתרא ד, ע"א).
 
וכל זה בגלל שבבא בן בוטא היה מאופק ולא התפתה לקלל את המלך, למרות הצער שגרם לעם ישראל ולמרות שהייתה זו בקשתו של המלך.
 
ובימינו, הקלקה אחת על אחד המקשים במקלדת או בנייד יכולה לגרום לנזק עצום, לרוב גם בלתי הפיך. אולי עם מידת האיפוק שנאמץ לעצמנו בית המקדש השלישי והנצחי ייבנה, סוף סוף, אחרי אלפיים שנות גלות וגעגועים.