פסטיבל האורות

מכירים את זה שאתם לא רוצים
לשמוע שיחות של אנשים אחרים,
אבל מה לעשות, הדברים כאילו
נדחפים לכם לאוזן. מה עושים?
ובכלל, מה זה אומר?
 
 
מכירים את זה שאתם לא רוצים לשמוע שיחה של מישהו אחר, גם בגלל שככה חינכו אתכם וגם בגלל שזה לא מנומס בעליל, אבל מה לעשות, שהשניים (או יותר) לא מדברים, אלא פשוט צועקים והדיבורים עושים את דרכם לאורך כל התעלה עד שהם מתיישבים על עור התוף?
 
לי זה קרה פעמיים.
 
השיחה הראשונה, בין אמא לבת ושני בני משפחה בני עשרים פלוס. עצם הלוז של השיחה היה על נושא כאוב. אחד הבחורים ניסה לשכנע את שומעיו ששימוש בסם מסוים שהוא אפילו לא חוקי, לא ממש פוגע ומזיק כמו שחושבים ועושים מזה עניין, אלא אם כן לכתחילה אין לך יציבות נפשית, אז הוא משפיע לא טוב. הבת התווכחה איתו וטענה בדיוק את ההיפך, תוך שהיא נותנת דוגמאות על אנשים שהגיעו לשפל המדרגה ולאומללות שאין כדוגמתה בגלל השימוש בסמים, ולא רק בסם המדובר, אבל את הבחור זה ממש לא שכנע.
 
פרט לעובדה שחבר'ה צעירים בתוכנו חושבים ששימוש בסמים זה דבר נפוץ וכולם עושים את זה ו… ו… כולל כל הטיעונים שעולים היום, החלק היותר קשה בשבילי היה הרצון שלנו לשכנע את עצמנו כל מיני טיעונים ו'אמת' כזו אחרת שזה נכון ואמיתי.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מכורים! חומר אמיתי למחשבה
מפת דרכים יהודית
איזוהי  שמחה?
להגיע עד לשורש
אומה של עיתונאים
 
למה אנשים משתמשים בסמים? אני מניחה שכבר הספקתם להכיר אותי ולהבין שאני ממש לא מומחית בנושא, אבל בזיכרוני עולה שיחה מלפני 20 שנה עם אחד הקולגות בעבודה. הוא העלה את הנושא בקול רם, ונראה שאותה שיחה כאילו ממשיכה עד היום, פעילה ואינטנסיבית, רק שהדמויות שונות והטיעונים 'עוד יותר משכנעים'.
 
"למה משתמשים בסמים?" שאלתי אותו.
"כי זה כמו לשתות אלכוהול, את יודעת, כדי להירגע".
"מה, כבר אי אפשר להיות שמחים ורגועים בלי לקחת משהו?" שאלתי בתמיהה.
 
התשובה הייתה שתיקה.
 
הוא אף פעם לא שאל את עצמו את השאלה הזו. נראה כי ישנה השערה או סברה ששמחה היא משהו שצריך להצית אותו (בעזרת חומרים ועזרים אחרים). שמחה, כשמו שרבים טועים לחשוב, היא לא משהו שקורה בפנים, באמת אלא רק עם 'עזרה חיצונית'. כמה חבל.
 
השיחה השנייה, שהתנהלה באחד הפארקים באנגליה בה אני גרה, הייתה בין קבוצה של בחורים ובחורות לא יהודיים. תוך כדי השיחה קל היה לזהות את "המנהיג". בהתחלה חשבתי שזו קבוצת סטודנטים שמתרגלים שיחות ייעוץ במרחב הפתוח, כי השיחה הייתה מאוד נוקבת ועמוקה, עד ש"המנהיג" הזכיר את אלוקים ואת… הכנסייה.
 
'אוהו, זה עומד להיות מעניין' חשבתי לעצמי.
 
לשונות  חמקמקות
סוד הצפרדע המנצחת
אנשים  מעצבנים
 
המנהיג סיפר לחבורת הצעירים על הקשר שיש לו עם אלוקים. ו"תארו לכם, הקשר הזה הוא בדיוק כמו הקשר עם ההורים שלנו, והקשר עם ההורים שלנו הוא מעין אינדיקציה לקשר עם אלוקים. אם אין לנו קשר עמוק עם ההורים, קשה לפתח קשר עמוק עם אלוקים. במילים אחרות, אלוקים הוא אבא ואמא הרוחניים שלנו, וההורים בעולם הזה הם הביטוי הגשמי של הקשר הזה, הם משמשים עבורנו ערוץ טבעי שמהווה לנו גישה לאלוקים".
 
דבר נוסף שאמר היה: "באותה מידה שאנחנו שופטים אנשים כך שופטים אותנו בשמים, מידה כנגד מידה!"
 
אלה מילותיו של "מנהיג" הקבוצה במדויק.
 
כיהודייה שגרה בגולה, לא תמיד שומעים דיבורים כאלה ממי שאינם יהודים, הם ממש יוצאים מן הכלל. השימוש במושגים שהוא השתמש זהים להשקפת התורה הקדושה שלנו, לחכמה העצומה שיוצאת ממנה. בכל אופן, למרות הרקע של דברי האמונה שלנו ושלהם, רואים איך היהדות על כל שנותיה בגלות, כן גם משיחות קטנות כאלה, נתנה את אותותיה ועיצבה לא מעט תרבויות. האם זו מטרת הגלות?
 
רבי נחמן מברסלב אומר ששום דבר בעולם אינו מקרי, הכל מדויק ובהשגחה הנפלאה של בורא עולם, ולכל מה שקורה לאדם יש סיבה ומטרה, לכן מכל סיבה שלא תהיה כנראה הייתי צריכה לשמוע את השיחות הללו ולהבין את המסר.
 
אחד הדברים שתפס אותי, מצד אחד, הוא ההשפעה הקשה שיש לעולם של בחוץ עלינו, עולם שמתעלם מערכי התורה או מסלף אותה. האם ידעתם, למשל, שלפני מלחמת העולם רוב היהודים באירופה התבוללו, אפילו כאלה שהגיעו לנקודה בה הסכימו לקבל על עצמם את הטבילה הנוצרית?
 
ומצד שני, אני נפעמת ונדהמת מאיך שהתורה השפיעה על שאר העולם במונחים של מציאות וקשר עם אותו א-ל, ולמרות תקופות קשות ולא פשוטות שעברנו יהודים שמרו והחזיקו את השמחה הפנימית שלהם רק בגלל הקשר שלהם עם בורא עולם.
 
עכשיו, בימים המיוחדים שאנו חווים, ימי חג החנוכה, פסטיבל האורות הקטנים אך המדהימים ומלאי העוצמה, כשעם ישראל באותם ימים היה כל כך נגוע בערכי המערכת היוונית, שנראתה מאוד 'מוארת' אך בסופו של דבר הובילה למוות רוחני, זה הזמן להתבונן על החיים שלנו ולבחון את נקודת הקשר שלנו עם בורא עולם, לבדוק אם אנחנו מרגישים שיש לנו אחד כזה, והאם הוא אמיתי ועמוק.
 
ואולי זה גם הזמן בו אני צריכה לשאול את עצמי אם אני מציתה דברים זרים בנשמתי, בין אם גשמיים או אידיאולוגיות ורעיונות. כי לפעמים, החומרים האידיאולוגיים הזרים קשים לזיהוי והדרך לתוכנו פנימה קלה וחלקה, מה גם שהנזק שהם גורמים לנו והריחוק הנורא מבורא עולם ממש לא עושים לנו טוב על הנשמה.
 
ואולי זה גם הזמן להבין שהאמת הטהורה והזכה לגבי מי שאנחנו, המטרה שלנו ומסתוריות הבריאה לא נמצאת שם, בשדות זרים, אלא כאן, הכי קרוב אלינו. "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו"!