האם יש זמן?

מאז שהשנה התחילה אני מרגישה
שאנחנו נמצאים בשנת ה"אין זמן". הכל
רץ מהר והתחושה היא שלא מספיקים.
אבל אולי הגיע הזמן לעשות את הצעד
הגדול והחשוב?
 
 
מאז תחילת השנה אני מרגישה שזו שנת ה"אין זמן". כמו הרבה אנשים שחיים במאה ה-21, ההרגשה שאין מספיק זמן היא לא חדשה לי. בימים בהם עבדתי כמו כלב ומילאתי את חיי עם דברים חסרי טעם כמו קניות, סרטים, גלישה ברשת ואוכל טוב במסעדות, ההרגשה של 'אין זמן' לפעמים הייתה מדהימה עד כדי מחנק.
 
אבל הרבה דברים השתנו מאז, ולא על זה אני מדברת עכשיו. תודה לא-ל, עכשיו יש לי זמן לדברים החשובים בחיי, כמו חשבון נפש, הליכה, שיחות אמיתיות ואיכותיות עם בעלי והבנות. אבל באותו יום, בבוקר שאחרי חנוכה כשאני בחצי-פאניקה וממהרת בלי שום סיבה נראית לעין בגלל ההרגשה "שאין זמן!"
 
זמן למה?
 
אולי, זמן להשתנות? זמן להפסיק להמציא תירוצים לכל ההרגלים הנוראים ומידות הנפש שעדיין מקובעות בתוכנו, אלה שגורמות להרס ונזקים לאנשים היקרים לנו מכל, כמו בני הזוג והילדים?
 
ובגלל שאין זמן, אפשר לדבר בכנות? אתם ואני יודעים, שאתם ואני ועוד כמה מיליארדי אנשים על הכדור הזה מכורים לאינטרנט/פייסבוק ושות'. שנינו יודעים שאנחנו מרגישים אשמים על הזמן שאנחנו מבזבזים אונליין, מחפשים דברים חסרי משמעות, או עושים עוד כמה אפלודים לפוסטים שצעקת ה'הלו, אני כאן' נשמעת בכל הרשת.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אבא'לה, הגיע הזמן להזיז דברים
בדיוק  בזמן
בורח לנו  מהידיים
גנב הזמן, שמעתם עליו?
 
שנינו יודעים שהבתים שלנו נפגעים מההתמכרות לאינטרנט, שחיי הנישואין חורקים ושהילדים שלנו נופלים בין הכיסאות (אפילו שהם לא יאמרו לנו בעצמם, כי גם הם בעצמם דבוקים לאייפד). שנינו יודעים כמה קשה להתרחק מזה ("אני צריך/ה את זה לעבודה", "אני צריך/ה את זה כדי לשמור על קשר"…)
 
אולי, אם היה לנו את כל הזמן שבעולם, היינו מחכים שמישהו היה בא וממציא את הדבר שהיה מרפא אותנו ואת המשפחות שלנו מההתמכרות לאינטרנט, והיה מחזיר את האנושיות והיכולות שלנו להרגיש שוב, ולא רק לחוות את החיים עם תחושה של עומס יתר.
 
אבל אין.
 
כי אם היה את כל הזמן שבעולם, אולי היינו יכולים לחכות 25 שנים, או מספר מסוים של שנים שנצטרך, כדי להגיע לנקודת שפל רוחנית, ועם הרבה משברי אמצע החיים, רק כדי להבין איזה בלגאן יש לנו בחיים ולהתחיל לשנות הכל ולחזור לבורא עולם.
 
אבל אין זמן.
 
אולי, אם היה עוד זמן, הייתי מחכה שלושה עשורים, לפחות, כדי לגלות ולהבין שכל הזוועה, הרכילות, תקיעות הסכין בגב וההשוואות השליליות והמאוד מיותרות שעסקתי בהן לא נעלמו ככה סתם באוויר, אלא סיפקו כאב מתמשך לאנשים שדיברתי איתם. זו הסיבה שהם לא רוצים לדבר איתי יותר. וזו הסיבה שאני כבר לא ברשימת המועדפים שלהם. וזו הסיבה להתעלמות המוחלטת שלהם ממני כשאנחנו חולפים אחד על פני השני במחלקת הירקות בסופרמרקט.
 
אם היה לנו יותר זמן, אולי היינו מגיעים למסקנה בעצמנו, ואז מעבירים עוד חמש שנים של עבודה עם עצמנו כדי לעשות משהו באמת אמיתי שיכול לתקן את המצב. אבל אין זמן.
 
אולי, כי ככה אני מרגישה השנה, וזה רק ממריץ ומעודד אותי לעלות על הגל ולהפסיק את ההססנות שלי לגבי כמה דברים שניסיתי לדחוף לשנת 2015, לפחות.
 
אבל לאחרונה יוצא לי לדבר עם כמה אנשים, והתחושה שדברים קורים מהר יותר ממה שאנחנו מכירים, שאיזו נקודת 'סוף' מאסיבית עומדת להתרחש, בין אם זה משבר כלכלי נוסף, עוד מלחמה במזרח התיכון, או מחאה חברתית וכאוס בארצות הברית, נראה דבר די מוחשי ונפוץ, ממש במרחק נגיעה.
 
הגניבה הגדולה בהיסטוריה
הגיע  הזמן
המסע ברכבת הזמן
זמן, זה כל העניין
 
אנשים שמחוברים לרגשות שלהם מודעים לעובדה שאין זמן, במידה כזו או אחרת. אבל בואו נאמר שאני טועה, אחרי הכל, אני לא נביאה ואני לא צדיקה, ובימים לא מעטים אני תוהה אם אני בכלל עושה את הדברים נכון, כמו יהודיה פשוטה, כי אולי אני טועה ויש עוד זמן?
 
ואז מה?
 
זמן הוא המצרך הכי יקר שיש לנו. שקיבלנו. כל כך הרבה אנשים מבזבזים אותו על דברים שטותיים, חסרי משעות או על דברים רעים, כי היצר הרע שלנו אומר לנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם. "תדברו עם אלוקים מחר, היום יש משחק כדורגל טוב חבל להפסיד"… או "מסך פלזמה במחיר מציאה עכשיו בערוץ הקניות, אל תפספסו!…"
 
ואנחנו נופלים ברשת שלו. אבל באמת? אין זמן. אין זמן לומר לבני הזוג או לילדים שאנחנו אוהבים אותם. אין זמן לעמוד באתגר הגדול הזה של להתוודות על כל הרע שעדיין קיים בתוכנו בבת אחת. אין זמן להיות נחמדים, אדיבים, להיות אנשים מאמנים יותר. כי גם אם נתחיל לעבוד על כל זה ממש עכשיו, זה עדיין יצריך מאיתנו לפחות 120 שנה.
 
כי באמת? אין עוד זמן.