הוליווד היקרה

לאחרונה אני מקבל ממך הרבה
מכתבי דחייה. אז עכשיו אני
עושה את זה ושכולם ידעו: הוליווד
היקרה, אני כבר לא שלך!
 
 
מכיוון שקיבלתי את מנת חלקי בדמות מכתבי דחייה ("התסריט הזה… כבר לא מה שהיה פעם") אז זה מכתב הדחייה שלי אליך, הוליווד. אם אצביע על הנקודה הכואבת, אז את יודעת שאני מדבר על הסרטים שלך, על האהבה הראשונה שלי. וכן, אני עושה את זה ושכולם ידעו.
 
הוליווד היקרה,
 
אני חושב שהגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יפנה לדרכו. זה לא אני, זו את. נו טוב, זה גם אני. אבל אחרי עשורים של פגישות בחושך, אפילו עם קהל, קשה לי, ויותר מתמיד, להצדיק רגע אחד נוסף איתך.
 
אהבתי אותך מאז שאני זוכר את עצמי. אפילו כילד, מה שכבש אותי בך היה הקסם המוזר של תור הזהב שלך, עולם מיסטי של שחור-לבן, של דיבור מהיר, של בלשים עם קול צרוד שאומרים מדי פעם "נפלא" ו"גדול", מן הסתם מילים ישנות ושחוקות. הוקסמתי גם מהסטייליסטיות שלך, מטכניקת הצילום שלך, מהכוכבים, מכל הריגושים והיכולת שלך להפתיע אותי לאורך כל הדרך שעשינו ביחד כשאת משאירה לי בפה טעם של עוד.
 
לא, ממש לא התכוונתי להיות עוד נוסע לצידך. רציתי להיות הנהג.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אהבה סטייל הוליווד
אחי, אתה בסרט
זוהר? לא מהוליווד!
הבמאי  הגדול מכולם
 
אז כתבתי וביימתי סרט כשהייתי בתיכון, יצרתי קטעי וידאו לתחנת הטלוויזיה בקמפוס, כתבתי וביימתי בטלוויזיה המקומית אחרי שסיימתי ללמוד, ואז עברתי ללוס אנג'לס, שם התחלתי את הקריירה ההוליוודית שלי. ואז ראיתי אותך מבפנים – מפגשים של סיעור מוחות עם מפיקי-על. כן, גם הסמים שרצו שם חופשי, אלה שהשתקפו בעיקר בעיניים של "הכוכבים הגדולים". הצריכה העצמית והחולנית-משהו של כל מיני זהויות פלסטיק מזויפות שאנשים אימצו שם לעצמם. הניאוף החצוף. האתיאיזם. המרדף אחרי החומר, החיצוניות, ובעיקר אחרי היופי, הזוהר והכבוד, המכוניות הנוצצות והבתים הגדולים.
 
כמו מיליונים שהיו לפני ואחרי, הייתי בחור צעיר עם חלום שרצה לספר סיפורים על המסך הגדול והקטן. אבל אחרי שהתחלתי להתקרב ליהדות ולשמור שבת, את הקריירה ההוליוודית צמצמתי לשישה ימי הפקה. ולמרות היותי אדם שומר תורה ומצוות, עדיין, אהבתי לעשות סרטים.
 
אבל הגיע הזמן לחשוב שוב על האהבה הזאת.
 
בואי נודה בזה, את ואני לא חולקים את אותם ערכים.
 
אני לא רוצה להכאיב, אבל הרעיון המעוות הזה שיצרת במפגש בין גבר לאישה (ובימינו גם כשגבר פוגש גבר…) שהאהבה היא משהו שקורה בלי שום השקעה או מאמצים… ואותה אהבה, כמו שהיא התחילה ככה היא נגמרת. משהו קרה שם לסרטים שלך. התכנים, העלילות, הרבה מאוד חושך ודם. הרבה דם נשפך שם, ולא תמיד יש לזה סיבה.
 
אבל מה לעשות, הפיתוי הוא גדול. הרצון לברוח מדרישות החיים ולהיות משעשע הוא גדול וקשה מאוד להתגבר עליו. הרבה דברים אצלך לא נכונים. נראה לי שכל הקשר שלי איתך הוא כמו קשר מורכב. אני יהודי, ואת לא. ולא מעניין אותי כמה יהודים עוסקים בעולם ותעשיית הבידור, הערכים שלך שונים משלי, מהיהדות שלי.
 
בחיים יש גם הפתעות
במאורת  הסמים
אהבה, זה מה שצריך
 
את אנטי אמונה, אנטי תורה, אנטי צניעות.
 
את מקשה, עד כדי בלתי אפשרי, על גבר לשמור את עיניו. הסרטים כבר לא מה שהיו פעם. לא משנה איזה סרט זה, אפילו מלחמתי, בין כוכבי ומה לא – תמיד הניאוף נדחף לשם. למה? למה בכל סרט חייבת להיות אישה יפה, מושכת, שנצפית כל הזמן על המסך? את לא יכולה לענות לי, כי זה משהו שאת לא מבינה, אפילו לא רוצה להבין.
 
גם האתיאיזם פתאום נדחף לכל תוכנית.
 
לא צריך להיות גאון כדי להבין שהבמאים האתיאיסטים יצרו תוכניות אנטי דתיות וסרטים אתיאיסטים. פעם היה לי ויכוח רציני עם במאי של סרט מפורסם שיצא מאצלך, ובויכוח הזה הוא ניסה לשכנע אותי שאלוקים לא קיים. הוא רצה שאסכים עם החשיבה שלו – שאם אתה לא רואה, נוגע, שומע או טועם את הדבר הזה שאתה מאמין בו, הוא פשוט לא קיים! אמרתי לו שהשיחות שלנו הן בזבוז זמן. אמרתי לו שאנחנו חיים בשני עולמות שונים – הוא רק עולם גשמי ומוחשי, ושלי הוא של אמונה. אז מה הוא עשה? הוא ביים סרט תיעודי פרו-אתיאיסטי על חשבונו! רק כדי לעשות דווקא.
 
אבל מה אנחנו מדבר עליו, בואי נדבר עליך.
 
המסרים נוגדי האמונה שלך נמצאים בכל מקום, משפיעים אפילו על מעגל האנשים המאמינים, במידה מסוימת. בלא מעט שולחנות שבת אליהם הוזמנתי, הילדים ובני הנוער, לרוב עליהם את מצליחה להשפיע הכי חזק, דיברו לא מעט על הסרטים והתוכניות שלך. החיים לצד תרבות הפופ כל כך חודרים ומגיעים לכל מקום, עד כדי כך שהוזמנתי לא מעט פעמים להרצות בבתי ספר דתיים. התבקשתי להסביר לתלמידים שכל הגיבורים שאת מייצרת הם לא אמיתיים. את יודעת מה, הם אפילו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמציאות.
 
ואני? אולי הגיע הזמן באמת שאתחיל לחשוב על מה שאני עושה כאן לפני שאשב ואראה את אחד משוברי הקופות שלך, ובעיקר בגלל מה שאומרים לנו גדולי הדור – שזה הדור של משיח, של הגאולה, אז אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה הזו: האם כל הדמויות המעושות והכביכול לא פוגעות והורסות, המסרים שאת מפזרת לכל עבר, אלה שאני מכניס לתוך הגוף והראש שלי, לא פוגעים בי? בנו? האם הם מקרבים אותי לבורא עולם ולתיקון נשמתי, או מרחיקים?
 
אולי הגיע הזמן שאת ואני באמת נפנה כל אחד לדרכו. את, לדרך שאימצת – מתירנות ופריקת עול שלא הייתה כדוגמתה, מקום נמוך. ואני, לדרך שלי, למקום גבוה יותר.
 
כבר לא שלך, הווארד מורטון.