מחזיר אור

זה מעניין, אבל עם ישראל, ולא
משנה היכן הוא נמצא על הגלובוס,
תמיד יודע ומצליח לשקף את הטוב
שקיים סביבו. מחזירי אור, זה
חלק מהתפקיד שלנו כאן.
 
 
עד כמה היהודים מעורבים בחברה הכלל עולמית? תבדקו את הנתונים הבאים:
 
תסריטאים – 48%
במאים – 43%
יצרני הטקסטיל – 39%
 
בעיר אחת – רופאים: 42%, עורכי דין: 48%
 
ומתוך 38 פרסי נובל בתחום הכתיבה והמדע 14 של יהודים.
 
המספרים האלה לא מפתיעים אותנו, נכון? המעורבות של העם היהודי בחברה מתועד לאורך כל הדורות. אבל מה שמפליא הוא שהעובדות הללו לא לקוחות מנתונים של ימינו, אלא דווקא מהימים של היהודים בגרמניה של שנות ה-30. והעיר המדוברת היא ברלין. והאוכלוסייה היהודית שם באותם זמנים הייתה כמעט אחוז אחד!…
 
אנחנו יודעים היטב איך המספרים והנתונים האמיתיים והחשובים על תרומתם של היהודים סולפו ועוותו על ידי הרייך השלישי. בכל אופן, הפוקוס של מאמר זה הוא לא על הנאצים שסילפו נתונים השנאה והחשיבה האנטי יהודית שלהם, שבסוף הובילה לשואה הנוראה והאיומה. אלא, הדבר שהייתי רוצה להתמקד עליו קשור דווקא לחוסר התאמה. ובכן, למה יש חוסר התאמה בין היהודים ובין החברה בה הם נמצאים, בכל ההיבטים, גם בגרמניה של 1930 וגם בארצות הברית של 2014?
 
מאמרים נוספים בנושא:
אורות  גבוהים
אחרי  האורות
סגולה של עם
 
כשבורא עולם אמר למשה רבינו ע"ה להנהיג את עם ישראל ולהוציא אותם ממצרים, משה סירב שוב ושוב עד שבורא עולם הציב בפניו אולטימטום. ברור שסירוב כזה מעורר תמיהה לא קטנה. למה הוא התנגד? האם משה לא היה צריך לקפוץ על ההזדמנות המיוחדת הזו ולהוציא את עם ישראל מגבולות מצרים?
 
הפרשנים מסבירים שלמשה רבינו היה חשש גדול, שבשורה התחתונה היווה את הסיבה לסירובו. הוא הבין שפעולות שנעשות על ידי אנשים בדרך כלל נגועות באינטרסים אישיים, ומשה רבינו הרגיש שהוא רחוק מלהיות נקי ממניעים ונגיעות אישיות. החיסרון הזה גרם לו לחשוש שמא האינטרסים האישיים יגרעו משלמותה של יציאת מצרים המפורסמת. ולא רק, אלא שחיסרון זה יוביל לשחרור זמני ומוגבל בזמן, לא נצחי. בכל אופן, משה רבינו טען שאם השחרור יעשה על ידי המושלם היחיד – בורא עולם, או על ידי מנהיג אחר גדול ממנו, זה יהיה נצחי וכמו שצריך.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
המצחיק, המגוחך והחשיפה הגדולה
תסתכלו אל השמים
אל תחפשו את ההיגיון
 
הענווה האמיתית והמיוחדת לאדם שנאמר עליו בתורה "העניו מכל אדם" – משה רבינו, הייתה הטריגר העיקרי לבחירה של בורא עולם. מכיוון שמשה רבינו חשש להיות הצינור של בורא עולם בפעולה אדירה שכזו, שמא ואולי תוביל אותו לזקוף לעצמו קרדיטים, הוא זכה להיות השליח הנאמן של הבורא, שהפך אותו לו רק לגואל של עם ישראל אלא גם למי שיוריד את התורה לעם ישראל. כלומר, בשלילת 'האני' שלו הוא נהיה מחזיר אור של הקדושה ואורו של הבורא בעולם הזה.
 
הדבר דומה גם למעמד הר סיני, כשעם ישראל קיבלו את התורה וקיבלו על עצמם להיות "ממלכת כוהנים ועם קדוש", משימת חייהם הפכה למחזיר אור של האור האלוקי בעולם הזה. וכמו משה רבינו, נהיינו מראות של אור הבורא. אבל הנה הקאטץ'. ברמה מסוימת, לעם היהודי אין מציאות משל עצמו. הם כמו הירח שמקבל את אורו מהשמש. כשאנחנו משקפים את אורו של הבורא אנחנו באמת "עם קדוש", מראה של הבורא. אבל אם אנחנו לא המראות שלו, אנו עלולים להיות מחזירי אור ומראות של כוחות אחרים חלילה.
 
בין אם זו הוליווד, וול סטריט או גבעת הקפיטול, העם היהודי אוהב להתחקות אחרי הסביבה שלו. ולפעמים, אנחנו נעשה את זה אפילו יותר טוב 'מהמקור', מהעמים שאנחנו שוכנים בתוכם. מתוכנו נשקפות היכולות המיוחדות שאנחנו מרגישים ומקבלים מהסביבה.
 
בין אם זו גרמניה של 1930 ובין אם ארצות הברית של 2014 – אנחנו מחזירי אור מלאי עוצמה. אנחנו מראה של כל מה שקיים ומתחדש בעולם סביבנו. בסופו של דבר, אין שום אור יפה בעולם הזה כמו אורו של אלוקים. והמטרה העיקרית שלנו היא לשקף את האור הזה. ויהי רצון שנזכה להיות מראות של הטוב והברכות של בורא עולם, של נוכחותו כאן ושהעולם יתמלא באורו וטובו, אמן.