האיש והענווה, הרב יאיר אוריאל זצ”ל

כשהחיים הפכו לחיצוניות היה מי
ששמר על הפנימיות היפה והטהורה
שלהם. הרב יאיר אוריאל זצ"ל, דמות
מופת וכשמו כן הוא – האיר את מה
שהעולם זנח והפך לשולי.
 
 
בעולם שמושפע מהמדיה ומהחיצוניות, נדחק לעיתים קרובות העולם הפנימי. מה שקובע גדלות אצל המתרגל לחיצוניות הזו הוא דווקא משרה רמה, פרסום או יחצנ"ות.וכשזה המצב, כמה טוב להיזכר באנשי קודש שזכינו לשהות במחיצתם שעולמם היה פנימי וטהור. 
 
דמות מופת פלאית הייתה בינינו, דמותו של הצדיק הרב יאיר אוריאל זצ"ל. מהמאורות הגדולים שהאירו את עיר האבות חברון. שילוב מופלא של מסירות נפש ללימוד תורה עם מסירות לישוב הארץ. איש תם וישרשמאז היותו נער עזב את כל מנעמי העולם הזה, דבק ברבו הענק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, עד שנפשו נקשרה בנפש רבו. הרב אוריאל לא החזיק מעצמו מאומה. הנהגותיוהיו הנהגות של פשטות שאין כדוגמתה. בגאונות רבה ובטבעיות הסתיר את גדלותו. היה נוהג ללמוד וללמד תורה במשך כל השבוע במכון מאיר שבירושלים, וחוזר לביתו שבחברון בימי שישי, ומיד במוצאי שבת חוזר ללימודיו בירושלים(לאחר פטירתו, כשספד לו מו"ר הרב יעקב יוסף זצ"ל בשיעורו במערת המכפלה, שיבח את אשתו הרבנית שהייתה נותנת לו להתמסר כולו ללימוד התורה עד שכמעט לא היה מגיע לביתו).
 
גם מורו ורבו, הרב צבי יהודה זצ"ל, אהב אותו אהבה רבהוהיה מכנה אותו "מסילת ישרים מהלך". פעם, כשביקש הרב יאיר מהרב צבי יהודה זצ"ל להגיד דברי תורה, אמר לו הרב צבי יהודה, “כשאתה דיברת, זה כמו שאני דיברתי".
 
הרב יאיר זצ"ל נהג להסתובב עם ווקמן ולשמוע שיעורי תורה בדרכים ובאוטובוסים, כדי לנצל כל רגע ללימוד תורה.
 
כך הייתה דרכו, מתנהג בפשטות רבה. יכולת לראות אותו במערת המכפלה עם כדור סטנגהמגרש יונים שלא ילכלכו את המקום הקדוש. יכולת גם לראות אותו מסתובב בין שולחנות אולם החתונות ואוסף פקקים של בקבוקים לשמח בהם את ילדיו. היה רוקד בהתלהבות מיוחדת בקבלת שבת ליד בית הכנסת אברהם אבינו שבחברון. פעמים רבות בימי חופשת "בין הזמנים" היה מתפלל שחרית של יום חול במערת המכפלה מילה במילה, באיטיות רבה, כמונה מרגליות, והייתה תפילתו אורכת שעות רבות. מתחיל מתחילת התפילה עם הנץ החמה ומסיים אחרי המניין האחרון בשעה מאוחרת. היה מקשיב לכל דבר תורה ומחשיב אותו, מתפעל מכל מילה, אפילו אם נאמר מבחור צעיר ממנו בשנים רבות. כשהיה מדבר היה עושה את זה "בגובה העיניים", כפי שהעיד חתנו, הרב עידוא אלבה. מגיע עד לעמקי נפשם של חלכאים ונדכאים שעברו צער וייסוריםומדבר איתם בלשונם. ואפילו אם גיבבו מילים של דברים שאינם לפי השקפת עולמו, היה מקשיב ומחשיב ומשתתף.
 
חיבת המצוות הייתה טבועה בו. בימי חג החנוכה שהה בחברון כדי להדליק נרות, והיה יוצא מביתו כמה פעמים במשך היום אל החנוכייה שבפתח ביתו, מיטיב את הנרות ומביט בהם כמו בציפייה – מתי כבר תבוא מצווה חביבה זו של הדלקת נרות חנוכה לידו ויקיימנה?…    
 
הרב היה איש עובד השם בלי שום אינטרס אישי. נחבא אל הכלים,לא מתנצח, לא מתווכח, לא מתיימר לחשוב שהאמת אצלו בשלילת זולתו. שקט ומופנם, צנוע ועניו.
 
פעם, בתקופת "בין הזמנים", כששהה בחברון והיה בדרכו לתפילת מנחה במערת המכפלה, ראה אותו יהודי אחד וניסה לשכנע אותו לבוא איתו לאיזה מקום מחוץ לגבולות ארצנו הקדושה.כדרכו, לא התווכח ולא הגיב גם לניסיונות שכנוע חוזרים ונשנים. נזדמן לצידו יהודי חסידיושמע אותו ממלמל לעצמובמשך כמה פעמים, מזועזע כולו מעצם המחשבה לעזוב את גבול הקדושה לחו"ל, “זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם". כך עלה את מדרגות מערת המכפלה, חוזר ואומר לעצמו שוב ושוב“זקפו עיניהם, זלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם". אותו יהודי שהלך לצידו ושמע מה שהרב אומר לעצמו, הבין שהוא מצטט מהמעשה המובא בספרי (על פרשת ראה), והיה לו לשיעור מוחשי עד כמה חשוב לחרוט בנפשו פנימה את המעשה המובא שם והמסר העולה ממנו, והוא לנו חינוך לדורות. וזה לשונו: “מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים" וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".
 
הלוואי ונספוג אל תוכנו מעולמו הפנימי והטהור, את אהבת התורה ואהבת הארץ בפשטות ובענווה כפי שהיו לרב יאיר אוריאל זצ"ל, שנפטר ביום כ"א בשבט התשס"ז. יהיו דברים אלה לעילוי נשמתו.