נעימות משכרת חושים

יש נעימות משכרת חושים
שמסוגלת לרומם את האדם. ויש
זמנים של יובש, בהם היא נעלמת
והנפש מתייבשת. איך מחזירים
אותה?
 
 
חיים של יהודי הם הדבר הנעים והמתוק עלי אדמות. והנעימות הזו מצויה ושרויה בתוך התורה הקדושה, בתפילה ובקיום מצוות. "אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה, כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכור להרגיש הנעימות שיש בתורה" (רבי  נתן מברסלב, ליקוטי  תפילות סימן ע"א). הרגשה שכזו הינה פועל יוצא של אמונה איתנה המשרה על הלב אהבה והערכה לכבודו ומציאותו של בורא עולם. יחד עם ההבנה הפנימית שעל ידי זה מתעלה כבוד השם ומתרומם, הנעימות הזו מסוגלת לרומם אותו כלפי מעלה עד שאינו חש כל הפרעה, מניעה או צער. שיכור הוא מאהבה לבורא.
 
אך יש שהנעימות הזו נעלמת ואדם נאלץ להתמודד עם זמנים ארוכים של יובש וחוסר טעם. הגורם העיקרי לכך הוא רפיון בהרגשת כבוד השם. אם התודעה שוגה מההכרה בנוכחותו של השם ומתפתה לדמיונות של ריחוק וקרירות – מתפתחת באדם התעניינות מיותרת בעצמו ובכבודו, וייבש ממנה מעיין החיות האמיתית. מצב שכזה מסוכן מאין כמותו. נפש רעבה וסרת טעם בקלות תלך שולל אחרי טעמים זרים ומוזרים, הבלי העולם וחן של שקר, בבחינת סעודת אחשוורוש. למצב שכזה אין מזור אפילו לא באמצעות חכמה ודעת, משום שכל זמן שהיסוד חסר, כלומר ההרגשה בכבוד השם ובנעימות הטובה, החכמות והדעות רק יתעתעו ויגרמו לו לחשוב עוד יותר מעצמו, בבחינת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
 
מאמרים נוספים בנושא:
יש מקום לכולם
זה רק  הפרומו
היינו  שם
 
להרגיש את הכבוד
 
התורה (בפרשת קדושת המקדש ועבודת הכהונה) משרטטת את דרך היציאה ממצבים שכאלו. בבית המקדש שרוי היה כבוד השם וההרגשה בנוכחות גאון הדרו. מי שנכנס בשערי המקדש, ראה כוהנים בעבודתם עטויי בגדי כבוד וייקר, קיבל מושג אמיתי בהשראת השכינה ובמהותו של הכבוד האמיתי השורה על כל יהודי. בגדי הכהונה שנעשו "לכבוד ולתפארת" ביטאו וגילו את הכבוד האלוקי השורה על עובדי השם, וחידשו בנפשו של כל יהודי את ההרגשה האבודה בכבוד השם. היכן ניתן לחוות מציאות שכזו היום?
 
למעשה, זהו תמצית סיפורו של נס פורים: ויהי בימי אחשוורוש, התיימר מלך בשר ודם להציג קבל עם ועולם את כבודו ורוב עושרו. אחשוורוש לא ידע מכבוד השם, ובגאוותו הרהבתנית הצליח למשוך את יהודי שושן להתפעלות חיצונית מכבוד מדומה, ובכך לאבד את הטעם וההרגשה בנעימות החיים האמיתיים. השיגיון במשתה היין איבד מאיתנו את נעימות יינה של תורה ושכרון החושים בעבודת השם טהורה. ואז, הופיע גם המקטרג הגדול, המן הרשע מזרע עמלק. ובעוד שנפשות ישראל שרויים בחלישות ומכשול, ביקש הוא להשמיד להרוג ולאבד לחלוטין כל ניצוץ של חיות יהודית.
 
זוהי סיבת הגלות. כל עוד שרוי בלב רצון השם, אין כל מקום לקטרוג על אוהבי השם. הפורענויות כולן נעוצות בשכחת כבוד השם והייאוש מחזרה לנעימות אמתית בתורה. כתוצאה מכך נאבדת חשיבות האדם בעיני עצמו, גם בני אדם מזלזלים זה בזה. וכשהעם מפוזר ומפורד, מוצא גם המקטרג מקום לגבות את חובו. בימים ההם כמעט ואבדנו, אלמלא הופיעו וזרחו עלינו ברחמי שמים מרובים דמותם של מרדכי ואסתר. נס שכזה מופיע שוב בכל שנה מחדש בדמותם של הצדיקים המופלגים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
פורים זה הדבר האמיתי
וכל זה לא שווה כלום
חיים של זהב
 
הארת מרדכי ואסתר
 
מרדכי היהודי השיב לנו את ההכרה החיונית שאנו עם השם וכבודו שורה עלינו ותלוי בנו תמיד. ההתגלות העצומה הזו, שהאירה אז באופן מיוחד השייך ונוגע לתקופת גלות והסתרה כמו בימינו אנו, היפכה את הגורל מגזירה איומה לישועה נוראה. מרדכי היהודי יצא על סוס מלכותי בלבוש כבוד של כהונה – תכלת וחור ועטרת זהב גדולה. וככל שהכבוד היהודי התעלה והתרומם, כך הושפלה והתבטלה מציאותו המדומה של המן עמלק. זכינו למחות את זכרו ולהשלים את כסאו וגדולתו של השם. המן על כורחו הכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". גדולת מרדכי אשר גידלו המלך, היא ביטוי עצום ונורא הוד להרמת קרנו של הכבוד האלוקי. והיא שהשיבה אל הלב היהודי, את התחושה החיונית כל כך בנוכחות השם. וזוהי בעצם קבלת תורה מחדש, מאהבה ובנעימות מופלאה ומשכרת חושים.
 
אסתר המלכה הנלקחת אל בית אחשוורוש, ומשם – מתוככי מעוזו של הרשע היא נזהרת לציית למרדכי "ומאמר מרדכי אסתר עושה" – ייסדה והנחילה לכל יהודי לדורות דרך חיים: אפילו במעמקי ההסתרה והריחוק מכבוד השם, אם רק תטה אוזן לדברי הצדיקים המאירים ומגלים איך זורח ומאיר עליך בכל מצב כבודו של השם ורצונו, ותציית לעצתם, לעשות ולו מעשה קטן של תשובה, תפילה, הכרה בכבוד השם – מיד תופיע ותזרח עליך ישועה עצומה והתגלות נפלאה של כבוד שמים!
 
וכמו בימים ההם, גם עתה בזמן הזה, מופיעה וזורחת על כל נפש הארה נפלאה של השגחה ורחמים, לחלץ אותנו מכל סוג של כבוד מדומה והסתרה ולהשרות על נפשנו נעימות אין קץ המסוגלת לחבר בין רחוקים ונפרדים. ואז זורחת ומאירה בעיני כל אדם את נקודת הכבוד היהודי שלו ושל חברו, ומנות שולחים איש לרעהו באחווה ושלום.