זה מרד!

"העתיד נראה הרבה יותר ורוד
וההווה הרבה יותר נעים לחיות בו",
הוא אמר לי כשסיימנו את מפגשי
האימון. הסיפור של רועי, נער שמרד
ובעט בכל מה שגדל עליו.
 
 
"זה היה הרגע שבו קצה נפשי בכל. כבר לא יכולתי לסבול את העובדה המעיבה שאני טיפש ולא מסוגל ללמוד או לעשות משהו עם עצמי. כבר לא יכולתי לסבול את העובדה שהייתי הילד הזה שהחברים כל הזמן לועגים ומציקים לו. ונמאס לי מהריבים של ההורים. כן, התייאשתי מלהרגיש שיש משמעות לחיי ושאוכל להגשים אותם אי פעם. וכשכל המטען הזה יושב לך על הלב, הדרך החוצה (בנקודה שלי בעיקר ממסגרת הלימודים) הייתה קלה. כבר בהתחלה התחלתי "לגלות" את העולם שבחוץ, בלי שבורא עולם נמצא בתמונת חיי". כך תיאר רועי במפגש הראשון את מה שחווה בחייו.
 
"בפעם הראשונה שחיללתי את השבת הייתה כשהדלקתי סיגריה וראיתי סרט בסלולארי שלי. בשבילי, פעולת מרד שכזו הרגישה כמו ניצחון על ההורים והאלוקים".
 
שנים של כעס על הוריו, על היהדות ועל אלוקים, הטביעו את חותמן בנפשו של רועי והובילו למרד הגדול שלו.
 
"ההורים שלי עמדו חסרי אונים מול הבן שמרד ובעט בכל מה שהכיר וגדל עליו מהרגע שנולד. והמרד הזה רק המשיך והחמיר – אכלתי מה שבא לי, אין יותר תפילין, לא תפילות, שום דבר. בית הכנסת ואני הפכנו לשני קצוות שונים ורחוקים זה מזה. אחרי זה בא השלב החיצוני – ג'ינסים קרועים, עגיל באוזן ודיבור מזעזע שהפניתי להורים, לאחי ואחותי. אחר כך חיללתי את השבת בבית מול עיניהם המשתאות והכואבות, כשבתוכי חוגגת המחשבה שאני הורס להם כל חלקה טובה ביום הקדוש והרוחני הזה. הייתי ער בלילות וישן בימים. חזרתי הביתה כשריח אלכוהול נדף ממני וכשאני מתנדנד, בקושי מוצא את הדרך לחדר שלי, טורק את הדלתות על מנת להפריע. הבלגאן שהיה בחדר שלי כאילו שיקף את הבלגאן שהיה בתוכי, את הכאב. החברים שהגיעו הביתה היו רחוקים מלהיות 'בני טובים', ואני בטוח שזה ציער את ההורים שלי. ההידרדרות הייתה מהירה וכואבת.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הבן האבוד
מרד עם סיבה מוצדקת
מקום בתוך עצמי
 
 
"עם הזמן, כשאדם משליך מעליו משהו הוא גם יוצא נגדו. זה מה שקרה לי עם היהדות. התחלתי לבזות אותה, ללעוג ולומר את הדברים הכי רעים שאפשר. לא יכולתי לשמוע שום דבר שהזכיר לי אותה, כל דבר שהיה קשור לקדושה. המוסיקה הקולנית ששמעתי הוסיפה לאווירה האיומה וכך, כמו שחשבתי, חסמתי את הדרך לאלוקים אלי. אלי הוא לא יכנס יותר…
 
"בהתחלה ההורים שלי נלחמו בי. הצער, הכעס והתסכול – כל אלה התערבבו לרגשות כואבים על הילד שהולך להם לאיבוד מול העיניים. אבל הצעקות וההטפות שלהם רק גרמו לי להתרחק, למרוד עוד יותר".
 
אחרי שיחה עם ההורים, ואחרי שהבינו שהם קרובים במרחק נגיעה לסכנה של אובדן בנם, כולל העובדה שהוא יעזוב את הבית, הם הפסיקו עם גישת ה'כוחי ועוצם ידי'. אבא של רועי, שהיה המטרה העיקרית לזעם של בנו, עשה תפנית של 180 מעלות בגישה שלו אליו והחל לעטוף אותו בחום ואהבה.
 
אבל המצב של רועי רק התדרדר…
 
"התחלתי להכות את אחי ואחותי, דחפתי את ההורים מתוך כעס כשרבתי איתם, אפילו אחרי מפגשים עם תרפיסטים וכדורים אנטי דיכאוניים, הייתי רחוק מלשלוט בעצמי…"
 
ההורים של רועי הגיעו לשלב מכריע בחייהם – לרגע האמת. הם ניסו כל מה שהוצע להם בתחום חינוך הילדים, אבל שום דבר לא עזר. עכשיו, הם החליטו לקבל את הגישה החדשה. הם היו המומים כשאמרתי להם שיפסיקו להשתדל, לשכנע או להטיף. בהתחלה זה היה קשה, אבל הם עמדו בזה.
 
ההורים של רועי הבינו, אחרי התבוננות עמוקה בתוכם, אחרי חשבונות נפש נוקבים והסתכלות על עצמם ועל הזוגיות שלהם, שהמרד של בנם יקירם התחיל בעיקר מהריבים שלהם. אמא של רועי לא הסכימה עם העובדה שהלימוד של בעלה ישדוד את הזוגיות וחיי המשפחה שלהם. היא רצתה שותף אמיתי לחיים, והיא פשוט מרדה. המרד שלה התבטא בריבים שהתפתחו בכל פעם שבעלה חזר הביתה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
זעם הנעורים
חדוות נעורים? תסתכלו מסביב
 
"גדלתי בבית שבו אמא שלי הייתה עצובה ובודדה", הייתה ההגדרה של רועי למה שקרה עם ההורים שלו.
 
כמאמן-מטפל מאמין ראיתי איך הכלל של הרב שלום ארוש עובד, אמיתי ונכון: ילדים, הם המראה של ההורים שלהם. וזה מה שבורא עולם עשה – דרך רועי הוא הראה להם איפה הם אוחזים ומה גורמים הריבים שלהם. המסר בעיקרו היה לאבא של רועי. "אתה רוצה שהבן שלך יקבל את החום והאהבה שאתה מעניק לו עכשיו, תראה לו שזה חי וקיים בקשר שלך עם אשתך!" אמרתי לו.
 
רועי היה גם המראה של אמא שלו. המרד שלה, כביכול, התבטא במרד של בנה, בבעיטה האיומה בכל הערכים עליהם גדל. למרות שהוא עצמו אמר לי במפגשים שעמוק בתוכו, כשהתבונן על זה, לא היה לו שום דבר נגד היהדות והערכים עליהם גדל. אדרבה, הוא אפילו אהב אותם. אולם 'הבעיטה' הזו הייתה ה'הד' להתנהגות של אימו, גם אם לא ידע שזה מה מהווה.
 
בני הזוג החלו לעבוד על הקשר ביניהם שהשפיע פלאים על הילד המורד, ושאר הילדים בבית. האווירה בבית השתנתה מן הקצה אל הקצה, "כאילו נכנסת לבית אחר", אמר לי רועי. השינוי של ההורים השפיע על התנהגותו של רועי והוא הפך לאדם מבין ועדין יותר. מה שראה אצל אביו עכשיו משתקף מתוכו. "ואמא", אמר לי, "היא נהייתה בן אדם שמח ורגוע, וזה עשה לי טוב בנשמה".
 
"אף פעם לא מאוחר לחזק את האמונה" אמר לי רועי, בחור צעיר עם תובנה של אדם בוגר ומבין. "השיחות עם אמא היו יותר נעימות, יכולנו לדבר על היהדות ממקום הרבה יותר רגוע ומקבל. במקום להטיף, השיחות היו יותר מקרבות, אפילו אלה שעסקו בדברי תורה וחיזוק. הכעס שלי פחת, במיוחד זה שהיה לי כלפי אבא".
 
"עשיתי כל מה שיכולתי, כל מה שבורא עולם זיכה אותי" אמר לי אבא של רועי, "לא נתתי את דעתי לדבר היקר ביותר בעולם – המשפחה שלי, שכמעט התפוררה לי מול העיניים. האהבה, שתמיד הייתה אך לא נראתה על פני השטח, התעצמה והפכה למשהו ללא תנאים. זאת האהבה שהענקתי לרועי גם בזמנים הקשים שלו – זמני המרד, כשהוא כעס, הפך וטרק. עטפתי אותו באהבה שהיה זקוק לה. עטפתי את המשפחה כולה באהבה הזו".
 
"עכשיו אני חוזר" אמר לי רועי. "אני משלב עבודה ולימודים. החיים שלי השתנו. בלי אלכוהול, בלי אלימות, בלי צעקות וכעס. הרבה יותר הבנה, חמלה ואהבה. הרבה יותר סליחה".
 
"הדרך עוד ארוכה" הוא אומר לי, "אבל אני על המסלול הנכון. התמונה של חיי נראית הרבה יותר יפה. וכן, כשאלוקים הוא חלק בלתי נפרד ממנה".
 
"העתיד נראה הרבה יותר ורוד, וההווה הרבה יותר נעים לחיות בו", סיכם רועי את המפגשים, "אסור לאבד את התקווה ולהפסיק להאמין שבורא עולם הוא טוב".
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.