פעם היו שני חברים

קמצא ובר קמצא היו חברים טובים. תמיד היו ביחד. פעמים רבות הזמינו אחד את השני לסעודות שבת, והלכו, גם כן ביחד, לשיעורים והרצאות. ככה זה כשחברים טובים. נראה שגם בין גברת קמצא וגברת בר קמצא הקשר לא היה רע בכלל. היו כמה רגעים לא פשוטים, למשל כשגברת בר קמצא נסעה ברכב של גברת קמצא וכמעט התעלפה מרוב חום, כי גברת קמצא חשבה שהמזגן זולל הרבה דלק… אבל חוץ מזה ועוד כמה דברים קטנים כאלה, החברות הייתה על מי מנוחות.
 
עד שיום אחד גברת קמצא הלכה לסדנה לשחרור מעצורים וחסמים (או משהו כזה) וחזרה בן אדם אחר. יום אחד היא באה לחברה שלה – גברת בר קמצא, ישבה איתה בסלון ו'ירדה' עליה, קרעה את חייה ואישיותה של לגזרים.
 
גברת בר קמצא הייתה המומה. היא ידעה שחברתה – גברת קמצא, יכולה להיות לפעמים עוקצנית, אבל לא עד כדי כך! מה שקרה שם באותו יום בסלון היה מחזה מזעזע, תיעוב של אדם וחייו בלי שום סיבה…
 
מאמרים נוספים בנושא:
החברים הכי  טובים
החברים של איוב
חברים, זאת מתנה
 
למען הנימוס, נאמר שהחברות עלתה על שרטון. עברו עוד כמה שבועות, והקשר בין השתיים ממש קרטע. גברת בר קמצא ניסתה להימנע מכל מפגש עם גברת קמצא ככל שיכלה, ובמקביל, ניסתה לחפש דרכים להתמודד ולטפל במה שקרה. אבל גברת קמצא 'החדשה' והמשוחררת חסרת המעצורים (הודות לסדנה המוזרה אליה הצטרפה) לא הייתה מוכנה לשבת בשקט ולהמשיך הלאה. היא תמיד הייתה מופיעה משום מקום ומושכת ל'שיחות' על העניין מנסה (יותר נכון, מכריחה) לכפות על גברת בר קמצא את המשך 'חברות'. כל שיחה הותירה את גברת בר קמצא עם הרושם שגברת קמצא היא משהו שצריך להתעלם ממנו. מה לעשות, מטרד של ממש.
 
ובזמן שכל הרוחות הסוערות האלה נשבו בין שתי הגברות, בין הגברים הדברים היו ההיפך. הם היו חברים טובים, הולכים ביחד לשיעורים, מדברים וצוחקים… עד שיום אחד מר קמצא החליט, גם הוא, להצטרף לאותה סדנה ולהעיף מחסומים ולשחרר מעצורים, כמו אשתו – גברת קמצא. וגם הוא חזר משם בן אדם אחר. בעבר, הרבה לפני שהלך לאותה סדנה, הוא השתדל להסתיר את חוסר האמונה שלו בבורא עולם, או להיזהר לא לזלזל ולא להמעיט בערכה של התפילה, או בכוחם של הצדיקים, אבל עכשיו הוא כבר לא.
 
עכשיו, כל שיחה שהייתה לו עם חברו בר קמצא השאירה את השני עם תחושה כבדה בבטן, כאילו מישהו מנסה לשדוד ממנו את הרוחניות שלו. לא משנה איזה תהליך הוא עבר, מבחינה רוחנית, קמצא תמיד ניסה למשוך אותו החוצה, להנמיך ולהוריד אותו, בטענה ש'כל זה מיועד רק לצדיקים לא אנשים כמונו'. על הדרך הוא ביזה רבנים חשובים, מוכרים ואהובים על יהודים, וטען שהם 'לא מחוברים' או 'לא מציאותיים'.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
חברים, זה לא הולך ברגל
שלוש – זה מה שכולם צריכים
ויוי  והפילודנדרון
 
עברו כמה חודשים, ובר קמצא הבין שה'חברות' הזו גורמת לו נזקים רוחניים. היה זה הזמן לאתגר את קמצא על כל החשיבה החדשה והדרך שבחר. למען הנימוס, נאמר שקמצא לא קיבל את זה יפה. הוא כל כך התעצבן עד שאפילו רצה שלא יכניסו את בר קמצא לבית הכנסת בו הם מתפללים, ואילו גברת קמצא מסרה את המכתב בעניין לילדים של בר קמצא, בו תוארו 'הבעיות' של הוריהם וכל התכונות הרעות שלהם.
 
זאת הייתה הכרזת מלחמה.
 
משפחת בר קמצא לא יכלו לסבול את ההתנהגות ש'חבריהם' בחרו לפעול על פיה, לכן נמנעו מכל מפגש עם בני הזוג קמצא. אלא שאז, הם קיבלו הזמנה לחתונת בן משפחה של חברים שבאמת אי אפשר לא להגיע לשמחה שלהם. הם ידעו על בטוח שהחברים היקרים שלהם יזמינו גם את משפחת קמצא.
 
אין מה לומר, לזוג בר קמצא היו פרפרים בבטן, הם חששו מהמפגש הזה. אותו ערב לא הרגיש הכי נעים. גברת קמצא נגישה לגברת בר קמצא ליד החופה והחלה להטיח בה, בקול רם כמובן, האשמות כאלה ואחרות ו'שמה שהיא עושה זה ממש לא יפה'. גברת בר קמצא עשתה מה שכל אדם נורמאלי עם כבוד היה עושה – היא עזבה את המקום.
 
אחרי הערב הזה המבוכה החברתית הסלימה עוד יותר. הזוג בר קמצא לא רצו לומר חצי מילה רעה על הזוג קמצא, זה כמובן יהיה לשון הרע. אבל בינתיים, למרות שראו את הזוג קמצא כמעט בכל מקום הם הרגישו שכל מפגש איתם ממש גורם להם חלחלה.
 
במשך כמה חודשים גברת בר קמצא החלה לחפש בתים למכירה בירושלים הבירה, חלום מתוק בו הזוג קמצא לא יראו אותם יותר…
 
זה היה יכול להימשך חודשים, אפילו שנים. עד שיום אחד בר קמצא פתח את העיתון וקרא על בחירת הרבנים הראשיים בארץ. הוא נתקל במאמר שהותיר אותו המום. הוא קרא שם על התנהלות הבחירות ומה שנזרק לחלל האוויר, בצורה ציבורית כמובן, והכל בשמם האמת היקרה… בר קמצא נאנח. האמת היא דבר חשוב, לא ככה? אנשים רעים שמעמידים פנים שהם טובים חייבים להיחשף, נכון? צריך להתעלם מהם בכל מחיר, נכון? אבל זה היה כל כך מכוער. אפילו אם זה היה 'אמיתי'.
 
בר קמצא הלך לדבר עם אלוקים בשדה ופתאום קיבל הבזק של בהירות: אלוקים לא רוצה את כל הוויכוחים וההתלהמות הזאת, אפילו שהצד השני הוא גרוע ונורא מאוד. אלוקים רוצה שלום!
 
אמממ….
 
למשפחת בר קמצא הייתה שמחת בר מצווה באופק. במשך חודשים הם התעלמו מהזוג קמצא, שמרו מרחק גם כשהגיעו לחתונות, בריתות ושבע ברכות, והמחשבה שאוטוטו יהיה אירוע בו הזוג קמצא לא יהיו נוכחים בו הייתה כמו נווה מדבר לעייף והצמא שגורר את עצמו במדבר החם והלוהט.

מצד שני, אם הם לא יזמינו את הזוג קמצא לשמחה שלהם אז כולם יבינו שמשהו קרה. כולם ידעו בוודאות שהם כבר לא חברים. בר קמצא חיכה לרגע הזה חודשים…
 
אבל עכשיו? עכשיו המצפון שלו אמר לו שהמתנה הכי גדולה שהוא יכול לתת לאלוקים, ולילדים שלו, היא להזמין את האויב הכי גרוע שלו לבר המצווה של בנו.
 
יוווווווווווו, איזה ויכוחים היו לו עם עצמו!
 
הוא הלך וחזר, חשב וחשב, עד שבסופו של דבר הגיע להחלטה: 'אני רוצה ברכה בחיים שלי! אני רוצה שהברכה הזו תתקיים בילדים שלי, ובזה שעכשיו יחגוג את בר המצווה שלו. אני יודע שהשם יברך את המשפחה שלי מאוד אם אבלע את הגאווה שלי ואת הרגשת הריחוק שיש לי מהזוג הנורא והצבוע הזה לשמחה שלי!'
 
וזה מה שהזוג בר קמצא עשו.
 
ועד שתקראו את השורות האלה, אולי בית המקדש השלישי ייבנה, אולי משיח יבוא. וגם אם לא, הזוג בר קמצא מרגיש כל כך נפלא מהעובדה שניסו לתת לאלוקים את מתנת ה'אהבת חינם'.
 
היה צריך רק ויכוח קטן אחד על אדם שלא הוזמן לשמחה כדי להרוס את בית המקדש האחרון , ומי יודע אם ההזמנה של הזוג בר קמצא לא תיקנה את כל העניין הזה אחת ולתמיד?