איש מלחמה

אם תישאלו כל אדם ברחוב, הוא יאמר לכם שדי כבר, נמאס מכל המלחמות. אין לאף אחד כוח להילחם עוד. רוצים שלום. שקט. שלווה וביטחון. והאמת, הוא צודק.
 
אבל בחיים כמו בחיים, יש מלחמות שבאמת אי אפשר להפסיק. ולא רק, בלעדיהן אנחנו לא יכולים להגיע ליעדים שלנו בחיים, להשתנות או להוציא מעצמנו את הפוטנציאל העצום הגלום בתוכנו. זה אבסורד, אבל זה טבען של המלחמות האלה, לעשות אותנו אנשים טובים יותר.
 
בעניין הזה אני מאוד אוהב להשתמש בדוגמת המופת שמלווה אותנו לכל מקום ובכל מצב – אברהם אבינו. טוב, על האדם היקר הזה אפשר לכתוב בלי סוף ולא להשיג אפס קצה מהגדולה העצומה שלו, כל שכן להבין את מדרגת האמונה שלו. המשנה באבות אומרת "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו". אם לרגע חשבתם שאת הניסיונות של אברהם אבינו אפשר לספור על עשר אצבעות, הרי שאין טעות גדולה מזו. לא היה רגע בחייו שעבר בלי ניסיון כזה או אחר. המשנה מונה את עשרת הניסיונות הגדולים והמיוחדים, הבולטים בחייו של אברהם אבינו. החיים שלו היו מלחמה בלתי פוסקת. ועיקר הניסיונות שלו היו באמונה. שהרי תכלית כל העולם ובריאותו וירידתו לכאן היא שישיג את מידת האמונה, וכך גם הניסיונות בחייו. זו הסיבה שאברהם אבינו הוא עמוד האמונה בעולם. הוא הגיע למעמד הזה בגלל אינספור הניסיונות שחווה בכל רגע מחייו, ניסיונות שהעלו אותו עוד שלב בסולם האמונה. כי ניסיון, מלשון לנשא.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אויב  קר
במלחמה הזאת אנחנו ננצח!
המלחמה  האמיתית
 
זו המתנה שקיבלנו, שאברהם אבינו – אבי האומה שלנו, הוא ראש למאמינים וכל המאמינים שבעולם הולכים בדרכיו. זו סיבה מספיק טובה לחקוק חזק בליבנו – שכל זמן שאנחנו כאן בעולם הזה – אנחנו במלחמה. ולא סתם מלחמה, אלא מלחמת אמונה. והמלחמה הזו לא נגמרת עד היום האחרון שלנו!
 
ככל שאדם מפנים את הידיעה הזו, כך הוא יצליח בחיים ולעמוד בניסיונות בשמחה. ככל שהוא רחוק ממנה, כל ניסיון או משבר שעוברים עליו מפילים ושוברים אותו. אדם נתקל בקושי מסוים שלא מתאים לתוכניות שלו, אז הוא קורה לזה נפילה, בלבול, בעיה או כל שם אחר שיבחר, אבל אם הוא מבין שהמטרה בעולם הזה היא רק להילחם, הוא לא יתרגש. אדרבה, הוא ישמח לצאת למלחמה הזו, כי זו בדיוק המטרה והתכלית שלו. רק דרך המלחמות הוא מתעורר להבין את מה שעובר עליו, ובעיקר, להשיג עוד ועוד נתחים של אמונה.
 
מלחמות, ירידות ונפילות הן לא 'חלק מהחיים', אלא הן החיים עצמם! אם אדם מבין את המשוואה הזו – הוא שמח באמת, אם לא – אף פעם לא תהיה לו שמחה אמיתית.
 
"אספר לכם איך היו שמחים", פנה רבי  נחמן מברסלב לתלמידיו לו והחל לספר על מלך שרצה למסור את המלוכה לבנו בחייו. בפסגת השמחה של אותו מאורע הכרתה יקר ונוצץ הוא פנה לבנו ואמר, "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה – גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך. כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל כשתהיה בשמחה – אזי אהיה בשמחה יתרה מאוד".
 
העיקר, הוא לשמוח בירידות ובכישלונות. נכון, זה קשה. איך אפשר לשמוח כשאני נכשל? מי רוצה בכלל ליפול? אם התכלית היא להיות מלך, איך אפשר לא ליפול לעצבות כשנופלים מהמלוכה?! זה העניין, זה מה שרבי נחמן מלמד – שעיקר המטרה היא לא להיות מלך. המטרה אינה רק להשיג ולהגיע, אלא היא הדרך עצמה – המלחמה, לעמוד בגבורה ובשמחה תוך כדי הלחימה.
 
לא פעם אני רואה אנשים מלאים באור, שמחים ומאושרים, מודים לבורא עולם. אומרים בפה מלא שאין שום רע כלל בעולם, הכל פתוח בפניהם – התפילה, הלימוד, העבודה, הזוגיות…. ופתאום, חושך מוחלט. לא מבינים מה קורה. 'נפלתי, כבוד הרב!' הם אומרים לי עם פנים נפולות. אבל הם לא מבינים שעכשיו, בדיוק עכשיו, דווקא במצב הזה הם צריכים לשמוח עוד יותר! עכשיו אתם נלחמים! בשביל זה אתם חיים! עוד לא הגעתם לשלמות שלכם, יש עוד הרבה דברים שצריך להשיג בדרך. ואת הדברים האלה משיגים דווקא בזמנים שעוברים בתוך החושך. אין מציאות שלאדם הולך כמו שהוא רוצה. 'תוכניות משובשות' זה חלק מהחיים. אין מקום להישבר או להרים ידיים. גם לא ליפול לדיכאון או להתייאש חלילה. אלא, להפנים את העובדה שהמלחמה שלנו היא עד 120. ולא רק, חייבים ללמוד ליהנות ממנה. להילחם ולשמוח!
 
מה התכלית שלנו בעולם הזה? שיהיה לנו טוב? שקט? שנישן את חיינו? זכרו היטב – באנו לעולם הזה כדי לקנות דעת ואמונה. להכיר את בורא עולם. ואלה דברים שעושים רק במלחמה! כאשר אדם נלחם בתוך כל החושך והבלבולים, פה מתגבר קצת ושם משיג עוד דעת חדשה, כאן יש לו תפילה או הבנה נוספת, שם שברון לב שמוציא ממנו זעקה אמיתית – זה הרווח האמיתי של העולם הזה. עבודת השם מתוך נחת לא שווה הרבה. מצחיק, אבל המלאכים עובדים את השם בלי מלחמות והם עושים את זה הרבה יותר טוב מאיתנו… אבל הנחת האמיתית של בורא ועל היא זו שעולה מתוך הקשיים והמלחמות הפרטיות והאישיות שלנו. מלחמות הקיום והרוחניות שלנו.
 
והמלחמה הזו, היא נקודת ההבדל בין אדם לאדם. אם אחד מבין ש'באתי להילחם' – אין לו שום שאלות או בלבולים. מתי כן? כשהוא רוצה 'לישון', לחיות על זרי הדפנה. אבל לא, צריך להתעורר ולהסתכל למה שעובר עלינו ישר בפנים, לקרוא לילד בשמו, לא נפילה ולא ירידה. מלחמה! זה מה שזה. ועכשיו, תקום ותמשיך הלאה, תילחם, תצא מהקרב הזה מחוזק!
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
המלחמה על הנשמה
כולנו בשדה  הקרב
מלחמה עם כלים אחרים
שומרים על מחסנים מלאים
 
כי כך אומר רבי נחמן: "ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת השם, ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזור ולהכניע ולשבר הקליפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן, כ"ה) .
 
אם אדם רוצה להפסיק את כל המלחמות, יש לו רק דרך אחד ויחידה – לבקש העברה לעולם הבא. שם אין כבר מלחמות. שם נחים. וכמו שאומרת הגמרא (עירובין) שבנותיו של רב חסדא ראו שגם בזקנותו הוא מתאמץ בלימודו וישן מעט מאוד ושאלו אותו: וכי אינך רוצה לישון מעט? ענה להן: עוד מעט יבואו ימים שבהם יהיה הרבה מאוד זמן לעסוק בשינה ומעט מאוד זמן לעסוק במצוות, ואז אנוח הרבה… ואומר הגאון מוילנא דבר נפלא: מהי התאווה והתשוקה הגדולה ביותר שישנה בעולם הזה? רגע לפני שהנשמה מורדת לקבר, היא מרגישה כמה הייתה יכולה להרוויח בעולם הזה בכל הניסיונות והמלחמות שעברה, ואז היא מרגישה את התשוקה הגדולה ביותר שקיימת בבריאה: היא משתוקקת לחזור לגוף ולהרוויח עוד ועוד מעלות רוחניות. אז הנשמה צורחת: "אני מוכרחה לחזור לעולם הזה! אני מוכנה להילחם, אני מוכנה לעבור הכל! לא אחפש שום מנוחה! אני מבטיחה לא להתלונן, לא להתבכיין! אני אלחם ולא אתבלבל משום ירידה, אני אשמח לעבוד ולא ארצה שום מנוחה!"…
 
למה לחכות ליום האחרון ולגלות מה וכמה הפסדנו, אם את התשוקה אפשר לאמץ ולעורר כבר עכשיו, בעולם הזה בכל קושי, בכל מלחמה וניסיון? עם כל ניסיון נזכור כמה הנשמה שלנו מחכה ומתגעגעת לזה, מצפה בכיליון עיניים שאין שום דבר אחר דומה לו, שאין שום תשוקה ותאווה המשתווה לציפייה שיש לנשמה עם כל מלחמה שמתרגשת עליך, עם כל התמודדות. אז לא נתייחס למלחמות כירידות או הפרעות, אלא כאל מתנות נפלאות, פסגת החיים, השאיפות והתשוקות שלנו.
 
"ויהי ערב ויהי בוקר", זה הכלל. שום אור לא יכול לבוא בלי החושך שקודם לו. שום ניצחון לא בא בלי מלחמה. מי שהגיע לשיא השלמות כבר לא צריך להילחם. והאמת, כנראה שגם אין לו יותר מה לעשות בעולם הזה. זו הסיבה שרבי נחמן – שהגיע לתכלית ההשגה, אמר שהוא כבר לא יכול להישאר בעולם הזה יותר. אבל אנחנו מדברים על רבי נחמן מברסלב שידע שהוא אכן השיג את המטרה שלו בחיים. אבל אנחנו, עדיין לא הגענו לתכלית השלמות וההשגה ובהחלט יש לנו מה לעשות כאן. מחכות לנו עוד הרבה מלחמות. ו"אין אדם עומד על דבר תורה אל אם כן נכשל בו" – אי אפשר לעלות שום עליה בלי שקודם לכן תהיה ירידה, והירידות והמלחמות הן הכלים הנפלאים והמתוקים שלנו למלא את שליחותינו בעולם הזה ולהגיע למימוש מטרת קיומנו, שזו פסגת האושר והעונג עלי אדמות.
 
בתור חיילים, יש לנו נשקים נפלאים העומדים לרשותנו במלחמות האלה – התורה הקדושה, רצונות, תודה והודיה, תפילה ועוד המון כלים שאנחנו רק צריכים להשתמש בהם. לדעת שהדרך מלאה במלחמות, לדעת לעמוד בניסיונות בגבורה, ועיקר העמידה בניסיון היא האמונה. לדעת שאין עוד מלבדו ושהכל לטובה והכל מאת השם! נכון, זה לא קל. המלחמה מתרגשת מכל מיני כיוונים, פעם זו הזוגיות ופעם זה חינוך הילדים, פעם זו הפרנסה או הבריאות, ופעם זה בעניינים של בין אדם לחברו, חרדות נפש, בהלות ודאגות, ייסורי נפש ופחדים לא מעטים. כל אחד מהניסיונות האלה הוא התמודדות שונה באמונה. לפעמים זה נראה שהעמידה איתנה והמלחמה כנראה בסיומה, אלא שאז מגיע ניסיון שמוכיח לנו שאנחנו רק בעיצומה. לכן אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום "ראה נא בעונינו וריבה ריבנו" – תראה, בורא עולם, כמה שאנו חלשים ועניים באמונה ובדעת, תילחם בשבילנו! תעזור לנו! תחזק אותנו! "וגאלנו גאולה שלמה מהרה למען שמך" – תן לנו אמונה שלמה, שהיא הגאולה, כי עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה.
 
שנים אנשים נלחמים, לומדים ועובדים על מידת האמונה שלהם. לא פעם הם שואלים את עצמם, 'מתי סוף סוף אשב בשקט בשלווה על זרי הדפנה? מתי אגיע למדרגת האמונה השלמה בלי מלחמות ובלבולים?' זו כמובן שאלה לא נכונה. העולם הזה הוא לא הזמן והמקום לראות תוצאות, אלא מקום וזמן לעבוד ולהילחם. רק אחרי ה-120 נזכה לדעת בבירור לאן הגענו. רק אז נדע מהי מדרגת האמונה שלנו, כמו שאומרים בתפילה "ומקיים אמונתו לישני עפר" – אז רואים ומבינים כמה אמונה קנינו ומה השגנו באמת, אבל כאן נלחמים. וכמו שאומר רש"י המפורסם (בתחילת פרשת וישב):"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף"- צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: 'לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?'"
 
מלחמת היצר הרע היא המלחמה הגדולה שבכל המלחמות, כמו שאומר מחבר חובות הלבבות: "ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה. אמר להם: 'שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה'. אמרו לו: 'ומה היא המלחמה הגדולה?' אמר להם: 'מלחמת היצר וחייליו'". היצר הרע אורב לאדם עד האחרון שבימיו, לכן אמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". דע ותפנים שאלה החיים וזו הדרך. וכשיודעים את זה, יודעים למה צריך להתכונן ולצפות. ואז כמובן שמחים כל הדרך לשדה הקרב, שהופכת מתוקה ונעימה.