להזיז סלעים

לא מזמן קניתי לעצמי לוח שנה שאמרת כנף מקסימה מלווה כל דף שבו – "היום הוא יום טוב!" נכתב שם. עצם העובדה שקניתי משהו כל כך חיובי הוא סימן טוב לכשעצמו. וזה אומר, שסוף סוף אני יוצאת מהכלא בו הייתי כלואה בתקופה האחרונה, אחרי שעשיתי את תאונת  הדרכים שכבר סיפרתי לכם עליה, והניסיונות שהגיעו אחריה אחד אחרי השני בלי הפסקה.
 
לא שדברים הפכו קלים יותר, ממש לא. אפילו ההיפך. אבל אתם יודעים מה? הבנתי שהגעתי לנקודה בה אני פשוט צריכה לשחרר את הכל, את כל כאבי הלב, כל החסרונות והפגמים שלי, כל הבעיות והאכזבות, ופשוט לחיות את הרגע.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אל תפסיקו לרצות
להזיז את הגבינה
שינויים ותופעות לוואי
תעזו! לכו על זה!
 
נקודת המפנה הגיעה ביום שבת האחרון, כששוב, את היום המקסים הזה העברתי עם מלא דמעות. מאז שעברנו לירושלים אני אוהבת לעשות את התפילה  האישית שלי (ההתבודדות, כפי שרבי  נחמן מברסלב מכנה) ארוכה מהרגיל, כי כל שעה ביום הזה נחשבת כמו אלפי שעות בשמים, ומי כמוני זקוקה לכל דקה של קדושה וישועה?… חוץ מזה, עדיין לא הכרתי כאן חברות, אז מה כבר אפשר לעשות יום שלם?
 
התעוררתי בשבת בבוקר עם הרגשת עצבות שהכבידה עלי, וזה עוד בלי המשקל של הבעיות איתן אני מתמודדת, התארגנתי והלכתי לציונו של דוד המלך ע"ה. משום מה, הפעם לא הצלחתי להישאר שם הרבה זמן, וכך מצאתי את עצמי בדרך אל הכותל, שם קיבלתי את ההבנה שהמצב הזה לא יכול להימשך יותר, זאת אומרת, שאני לא יכולה להמשיך כך עוד הרבה זמן.
 
אם יצא לכם להתמודד עם בעיות כרוניות רציניות, עם התקפת כאבים – בראש, בלב, בבטן, פלוס ייאוש ומצב שלא יודעים מתי העננים השחורים האלה עומדים להתפזר, אז אתם בטח יודעים שמגיעים לשלב שכבר אי אפשר להיות ככה יותר. זה מה שחוויתי.
 
כן, זה עדיין איום, שחור, מעורפל ומזעזע, אבל אי אפשר להיות ככה יותר. אם המצב לא משתנה, אז משהו אחר צריך לקרות. וה'משהו' הזה היה תהליך החשיבה ההגיוני שלי.
 
מבחינה הגיונית, בעלי ואני תקועים בכל העניינים הכלכליים שלנו. את הכסף שנותר לנו ממכירת הבית, שאמור היה להיות עבור חלק מהתשלום לבית אחר כאן בירושלים, השקענו בעסק שפתחנו בעיר העתיקה. אבל מי ידע שבגלל המצב בירושלים ובעיקר אחרי מבצע צוק  איתן, תיירים ואנשים כמעט לא יגיעו, שתהיה ירידה דרסטית של למעלה מ-90% בתחום התיירות? אנחנו לא נביאים, אבל בהחלט צריכים נס כדי להמשיך הלאה ואולי גם להצליח.
 
מבחינה הגיונית, אני לא רואה באופק איך אני משתלבת באיזו קהילה נחמדה כאן, עדיין לא מצאתי את המקום שלי, מקום בו אני יכולה להיות אני ושאנשים לא ידחפו את האף שלהם לעניינים שלי. אני גם לא רואה איך, מבחינה הגיונית כמובן, אמצא אנשים שרוצים את מה שיש לי להציע להם, כי אני באמת לא אוהבת את הקטע הזה של מסכות, משחקים ולהיות לא אני.
 
אני גם לא יודעת איך ואם תהיה לי האפשרות לקנות בית נחמד ורכב קטן.
 
כל הדברים האלה, ועוד רבים אחרים, הכבידו עלי מאוד בתקופה האחרונה. אבל לא עוד, למרות שאחרי התפילה המתוקה ביום שבת עדיין הרגשתי רע, ואת הלילה שבין שישי לשבת המשכתי עם עוד מסיבת רחמים עצמיים ונהר הדמעות.
 
אבל ביום ראשון, התעוררתי שונה. ביום ראשון, התעוררתי והחלטתי שלא משנה איזה בלגאן יש לי בחיים ברגע זה, יש לי את האפשרות לבחור בין להתבוסס בעצבות, או להדביק חיוך מקסים וענק על הפנים. והאופציה השנייה הרבה יותר קסמה לי.
 
ולא רק. הבנתי גם שאין לי שמץ של מושג מה באמת קורה מתחת לפני השטח עם כל הדברים שנראים כל כך רע. כי כמו שאמרתי, נביאה אני לא.
 
לפני שחזרתי בתשובה קראתי ספר מעניין של המחבר ג'ים קולינס – גלגל התנופה – מטוב למצוינות, בו הוא מסביר איך עסקים מוצלחים נבנים לאט ועם הזמן.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
לא ביום אחד
אם תרצה, תרים גם משקולות
השם אמר לי
 
המחבר גם עושה אנלוגיה יפה לכוח שנדרש להזיז סלעים ענקים. בהתחלה, אנשים חזקים ודוחפים את הסלע הזה עם כל הכוח, אבל שום דבר לא זז. הם ממשיכים לדחוף ולהפעיל עוד כוח, והופ, הסלע זז קצת. הם ממשיכים להעלות ולהוריד אותו עוד קצת, עד שהסלע משתחרר מהמצב שנכפה עליו.
 
בשלב הזה, הכוח שהשאיר את הסלע במקום עכשיו פועל לטובתך, וכבר אי אפשר לעצור את המהירות המסחררת בה הוא מתקדם! ועכשיו מה שצריך לעשות הוא רק להמשיך ללכת, עד לשלב הבא.
 
מעבר לפינה, אני רק חושבת, שאולי הסלעים הפרטיים שלי מתחילים לזוז קצת. אולי מילימטר, אולי גם פחות. אבל יש לי הרגשה שהכוח של כל התפילות שלי, כל התשובה שעשיתי, כל השאיפות להיות טובה ולעשות טוב – מתחילים, לאט אבל בטוח, להיבנות לכוח שאי אפשר לעמוד בפניו. ובקרוב מאוד, הימים שלי לא רק שיהיו רק טובים, בעזרת השם, אלא נפלאים באמת!