ילדי עץ הבמבוק

רחלי שלום לך,
 
אני אמא עצבנית ומותשת לשלושה ילדים קטנים. הבעיה היא, שהם כמעט אף פעם לא מקשיבים לי! לא משנה מה אני עושה או באיזו גישה משתמשת – מעונשים ועד שוחד וכל מה שאמצע – שום דבר לא עוזר ולא עובד. למה זה ככה?
 
הצילו, אליס.
 
אליס היקרה שלום גם לך,
 
האמת, הבעיה שלך נשמעת קצת מוזרה. אף פעם לא שמעתי על ילדים שלא מקשיבים. שתי אפשרויות יכולות להיות לזה: או שאת עושה משהו מאוד לא נכון, או שהילדים שלך הגיעו מאיזה כוכב מהגלקסיה הרחוקה, שם מגדלים זן של ילדים עם גנים מוזרים שלא מאפשרים להם להקשיב…
 
מאמרים נוספים בנושא:
שומעים  מצוין
לאהוב בלי קיצורי דרך
אמא, קצת קשה לי
מגילת זכויות הילדים
 
ועכשיו ברצינות. הדבר הראשון שאת בהחלט יכולה להתנחם בו הוא ש-99.99999% מההורים חווים את מה שאת מתארת. הדבר השני שאני יכולה לומר לך הוא: את חושבת שעכשיו הם לא מקשיבים לך? מותק, בואי נדבר עוד כמה שנים כשהם יהיו נערים/נערות מתבגרים… עכשיו זה עוד דבש.
 
הצלחתי לשמח אותך, נכון?
 
בכל אופן, את הנושא הזה צריך לפרק לכמה חלקים, וזה מה שנעשה עכשיו. לחלק הראשון נקרא התנהגות הילדים. ראשית, את צריכה לעשות צעד אחד אחורה ולהסתכל על ההתנהגות שלהם בעין יותר אובייקטיבית. אני יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל תנסי לעשות את זה כשהם ישנים או כשהם לא בבית. תמיד הם נראים מתוקים ומקסימים מרחוק. האם הם מתנהגים בצורה נורמאלית, אם אפשר להגדיר זאת כך? האם התקפי הזעם והריבים שלהם מעצבנים ברמה סבירה, כך שאין סיבה לדאגה? או שהם אלימים בצורה לא רגילה? אם את לא בטוחה מה נכנס תחת המילה "נורמאלי" (אלוקים, כמה שאני שונאת את המילה הזו…) את צריכה להיפגש עם רופא ילדים בהקדם האפשרי ולחשוב ביחד איך מתקדמים הלאה.
 
בהנחה שההתנהגות שלהם לא מעוררת דאגות, בואי נמשיך לחלק הבא: ציפיות ההורים. כאן מונח חלק גדול של הבעיה. כדי להבין מהיכן מגיעות הציפיות הללו, אנחנו צריכים לחזור בזמן – לילדות שלנו. תודה לא-ל, הזמן עובר כל כך מהר, כי אני בטוחה שמישהו שם בחוץ ישאל את השאלה הכי מעצבנת ששואלים הורים: "נו, כבר הגענו?"
 
כשהיינו ילדים, מן הסתם, חטפנו קצת כשעשינו דברים לא טובים. לא תמיד זה שיפר את ההתנהגות שלנו והפך אותנו לילדים טובים יותר, אם בכלל. אני חושבת שזו תהיה הכללה הוגנת אם אומר, שרוב ההורים שלנו לא סבלו את ההתנהגות שלנו כמו שאנחנו סובלים את ההתנהגות של הילדים שלנו.
 
עכשיו, כשאנחנו רואים את הילדים שלנו מתנהגים כמו חיות פרא שברחו מגן חיות, אנחנו נבוכים ומבולבלים למה הם לא מגיבים לניסיונות המשמעת שאנחנו מנסים לאכוף, כפי שהגבנו אנחנו כילדים. הבעיה היא, כמו שאת מבינה, שאין לנו את רובי ההרדמה שיש לעובדים בגן החיות. אגב, איפה מזמינים אחד כזה? באמזון או באיביי?…
 
עכשיו אנחנו מגיעות לחלק השלישי: המראה המקרטעת. הרב שלום ארוש מסביר בספרו המדהים – חינוך  באהבה, שהילדים שלנו הם המראה שלנו. ההתנהגות, או חוסר ההתנהגות שלהם, משקפת אותנו, את איך שאנחנו מתנהגים, וזה תלוי בנו לברר למה והיכן זה כך. ישנם הורים רבים שמתקשים לקבל את העובדה הזו, לכן אני קוראת לחלק הזה "המראה המקרטעת", כי ברור שהמראה פגומה ולוקה בחסר, הרי יצרו אותה בסין ואנחנו ההורים המושלמים עלי אדמות, נכון? איך עיקרון כזה נוגע להורים מושלמים כמונו?!?
 
כאנשים מבוגרים, קל מאוד לשכוח שיש לנו אבא בשמים שרואה ובוחן כל צעד ושעל שלנו, ועושה כל מה שנחוץ והכרחי לעזור לנו לתקן ולנקות את הנשמות שלנו. ומכיוון שאנחנו טיפוסים עקשנים, הרמזים הקטנים פשוט מתפלקים ומשום מה נעלמים מהרדאר שלנו. ואז מגיע הדבר הקשה – הרגע בו בורא עולם צריך להגביר את הווליום, לפעמים אפילו לצעוק לנו בתוך האוזן כדי שנתקן את עצמנו, והוא עושה את זה דרך הילדים שלנו.
 
והנה החלק הבא של נוסחת הקסם: זיכרון סלקטיבי. אחד הדברים שלמדתי בתיכון היה פסיכולוגיה. בשיעורים אלה למדנו שיש דבר כזה שנקרא "לימונים מתוקים" (או משהו כזה). בכל אופן, המשמעות של ביטוי זה הוא, שהאדם זוכר משהו רע שקרה לו בצורה חיובית. למשל, חופשה משפחתית שנטלת בה חלק כילדה הייתה משעממת עד כדי טירוף, אבל מסיבה כלשהי עכשיו את זוכרת אותה כמשהו שמח. אולי בגלל שלא היית צריכה לארוז, לסדר, לגרור מזוודות או עגלות, והכי חשוב – לשלם? אם ענית כן על כל השאלות, אז בהחלט, זו הייתה חופשה נפלאה!
 
האם יכול להיות שאנחנו עושים את אותו הדבר עם זיכרונות ההתנהגות שלנו כילדים? האם זה אפשרי שלא נזכור בדיוק איך התנהגנו? איך מישהו יכול להעז לומר שהיינו פחות מילדים מושלמים, הא?!? אף פעם לא רבנו עם האחים/אחיות שלנו וגם לא התחצפנו להורים! וגם אם כן, זה קרה רק פעם אחת!
 
בב-ק-ש-ה-הההה…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
החלום של כל אמא, ואחות טיפת חלב
שלא יגמר לעולם
תפילה  של אמא
גם אתם הייתם ילדים
 
עכשיו אנחנו מגיעות לחלק האחרון והחביב: סבלנות. אחרי שביררנו והבנו שהשיגעון של ילדינו הוא דבר נורמאלי ודי צפוי, ואנחנו המבוגרים אשפי הרמאות העצמית שסובלים מאמנזיה חמורה, נוכל לעבוד ולטפח את אחת ממידות הנפש הנדירות בימנו והקשות להשגה – סבלנות. ועל מידה זו אפשר ללמוד בצורה נפלאה מעץ הבמבוק הסיני. בחמש השנים הראשונות, אחרי ששתלנו אותו בגינה, העץ הנפלא הזה לא מראה שום סימן חיים או הנבטה. אלא שאז, בשנה החמישית, העץ פורץ החוצה ומתחיל לצמוח בצורה נפלאה ומעוררת התפעלות. העץ הזה מזנק לשמים, מגיע לגבהים מדהימים עם קצב גדילה שאנחנו לא מכירים.
 
מה הקב"ה מנסה ללמד אותנו דרך נפלאות העץ הזה?
 
סבלנות!
 
בעולם האינסטנט בו אנו חיים אנחנו מצפים שדברים יקרו עוד לפני שהם הבזיקו לנו במחשבה תחילה. נראה לי שאנחנו לא רחוקים מהיום בו נכניס קפסולה קטנה למיקרוגל ותוך אלפית שנייה נקבל ארוחת גורמה… אני חושבת שאנחנו הדור שהכי חסר את המידה היקרה הזו, את הסבלנות, בכל תולדות האנושות. אפילו ההמתנה בתור הפכה לדבר מעצבן ומענה, ואנחנו כל הזמן ממהרים להגיע לאנשהו.
 
כמה מאיתנו יכולים לומר עם יד על הלב שיש לנו סבלנות לילדים שלנו?
 
סבלנות לא מזמינים באמזון או באיביי, היא גם לא חלק מהתפריט במסעדת אוכל מהיר, הכי מהירה שתהיה. בכל אופן, אין שום סיבה לדאגה! הרב שלום ארוש כאן והוא חמוש בספר שיכול לשנות לכם את כל מה שלמדתם וחשבתם על המושג "חינוך ילדים" – חינוך  באהבה. הספר שיעשה לכם את ההבדל. ואולי, רק אולי, בדור המהיר שלנו, אם תזמינו עכשיו את הספר המשלוח יגיע בין לילה? מי יודע…
 
אליס היקרה, וכל ההורים הנפלאים שקוראים את המאמר הזה, אם תקיימי את העצות שהרב שלום ארוש נותן בספר הזה, אני בטוחה שילדי עץ הבמבוק שלך יגדלו לאנשים טובים ונפלאים ויממשו את הפוטנציאל העצום הטמון בהם. בהצלחה!