ממעוף הציפור

קרה לי נס.
 
האמת, זו לא הפעם הראשונה שקורה לי נס, אבל הפעם זה בא בכזה שילוב מדהים של דיוקים, של שניות, שאם לא…. ואם לא בדיוק כאן… ואם היה מפספס בכמה שניות… וכל כך הרבה 'אם' שהצטרפו לכך, שפתאום זכיתי בהזדמנות אדירה להציץ בנפלאות השגחתו של הבורא יתברך. לראות את הדיוק המושלם שבו הוא מנהל את הבריאה. דיוק שמושגח על כך כך הרבה פרטים בתוך זמנים של מילי-שניות, וכשההבנה חלחלה בי התמלאתי בבת אחת ברגשות עמוקים של יראה ואהבה כאחד.
 
איך הוא עושה את זה? הרי לא רק לי זה קורה. זה, בעצם, קורה בכל העולם בכל שנייה – לכל האנשים בעולם, בהארלם, בבומבאי, לנמלים סוואנה האפריקאית, למיליונים ומיליארדים ועשרות מיליארדים של אנשים, חיות, חרקים, צמחים… מדהים!
 
הנס שלי קרה בראש חודש כסלו שנת תשס"ה, (שנת 2005 – לאלה מאיתנו שכמוני מתקשים לעקוב אחר מניין השנים בלוח העברי…). אשתי הייתה בשמירת היריון בבית החולים זיו בצפת במשך שישה שבועות. הרופאים לא ידעו ממש מה יש לה, אבל חששו שאחד העוברים, מתוך התאומים שבבטנה, לא מתפתח כראוי, לכן החליטו להשאיר אותה במעקב. עבדכם הנאמן מצא את עצמו חי על הקו בין הבית למחלקה, כשאני מבלה הרבה מימיי ולילותיי ושבתותיי איתה במחלקה.
 
מאמרים נוספים בנושא:
הנס של רבי נחמן
רק עוד נס אחד
ניסים קורים כשלא מחכים להם
כל דבר הוא נס
 
כל אותה תקופה התפילה הייתה שגורה בפי אשתי, שאם יהיה פה מצב של לידה פתאומית, אז שרק מיכאל הרופא יהיה נוכח. ולא לחינם הייתה התפילה הזו, כי מיכאל היה היחיד מבין הרופאים ששאל את השאלות הנכונות ונראה שהוא מבין דבר או שניים.
 
כך בילתה אשתי את הזמן במחלקה, כשהיא רואה את חברותיה באות ויולדות והולכות הביתה. והיא? היא בהמתנה. הרב שיינברגר שליט"א אמר לי באותה תקופה, שמדי פעם אוציא את אשתי לסיבוב בעיר או הביתה לכמה שעות, העיקר להתרענן מהאווירה המדכאת של בית החולים.
 
וזה מה שעשינו באותו ערב, ערב חודש כסלו. הגעתי למחלקה ולקחתי את אשתי לערב של ניגונים, אוכל טוב ויין באוהב של משה גניש. אחרי כמה שעות הגיע הזמן לחזור. נסענו לנו בניחותא, מקשיבים לדיסק חדש ומדברים. כשהגענו לבית החולים נוכחנו לגלות שכל הדלות נעולות. הכניסה היחידה הייתה מחדר המיון.
 
עצרתי את האוטו ליד חדר המיון ויצאתי ללוות את אשתי, שבהתחלה ניסתה להניא אותי מכך בטענה שהיא יכולה לעלות לבד ואין צורך לטרוח. התעקשתי ובאתי לקראתה, כשלפתע היא אמרה לי שהיא מרגישה משהו רטוב. הסתכלנו על הרצפה וחשכו עינינו – נחלים של דם על הרצפה למרגלותיה. אמרתי לה לחכות במקום ומיד רצתי לכיוון חדר המיון להביא כיסא גלגלים.
 
אשתי בינתיים התקשרה לרופא שלה, שאמר לה שנרוץ למיון והוא כבר ישלח מישהו מהמחלקה לכיוון שלנו. הושבתי אותה על הכיסא ורצנו לעבר המיון. כשהגענו, ראתה אותה אחות ואמרה "גברת, תירגעי, את בלידה". היא ביקשה שנעלה על אלונקה מתגלגלת והורתה לאח, שהיה נראה קצת מנומנם, להסיע את המיטה דרך מערכת המסדרונות אל עבר מחלקת היולדות בקומה הרביעית!
 
התחלנו להתגלגל, כשלפתע מגיע מולנו הרופא מיכאל, שבכלל היה במחלקת יולדות, אבל "במקרה" היה תורן (פעם בשנה) במחלקת נשים. הוא מיד עצר את האלונקה וכיוון אותה לחדר האולטרסאונד הסמוך. אחרי בדיקה של שתי דקות הוא פנה אלינו בבהילות ואמר שיש לנו שתיים-שלוש דקות להוציא אותם ושאנחנו נכנסים לניתוח עכשיו!
 
כמו בסצנה מהסדרה אי.אר, פתחנו כולנו בריצה מטורפת במסדרון לעבר חדר הניתוח הקרוב, תוך כדי אשתי הורידה את התכשיטים בדרך, והופה! ישר לתוך הניתוח. אחרי דקות ספורות כבר היו שני התינוקות מחוץ לבטנה ובמרוץ לעבר טיפול נמרץ תינוקות, ואשתי מובהלת לטיפול נמרץ מבוגרים. בקיצור, כחוט השערה היה בינינו לבין המוות, ואחרי לילה של תפילות בכל רחבי העולם, הצליחו לייצב את אשתי ואת הקטנטנים.
 
אחרי מעשה, ואחרי שהתחלנו לשמוע נתונים ולאסוף פרטי אינפורמציה, נוכחנו לדעת כמה וכמה פרטים ודברים מדהימים שהיו בסיפור, ומספיק שאחד מהם, חלילה, לא היה מתרחש בדיוק המרבי… אז ככה:
 
אם היא הייתה נשארת אותו לילה במחלקה לא היו מצליחים להוריד אותה 4 קומות בזמן לניתוח. רק העובדה שהיינו בדיוק ליד שער המיון אפשרה לנו להגיע במהירות לניתוח.
 
ואם היינו נשארים אצל גניש עוד כמה דקות…
ואם הייתי נוסע מהר או לאט יותר…
ואם מיכאל לא היה באותו לילה בבית החולים…
ואם הוא לא היה תופס אותנו בדיוק ליד חדר האולטרסאונד…
ואם… ואם… ואם…
 
כל כך הבה 'אמים' שברגע אחד אתה פתאום קולט את ההשגחה הנפלאה של הבורא על הבריאה, על הדיוק, על הפרטים, עד שאתה עומד ונפעם ומבין שזה נס!
 
שאלתי את הרב אם אני יכול לברך בפתח בית החולים את ברכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
 
פתאום התחלתי לחשוב על מה זה בעצם נס. נס, הוא מלשון להרים ולנשוא, כמו שאו נס ודגל.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
ניסים  קטנים
ניסים לא מובנים מאליהם
חיה'לה
כנגד כל הסיכויים
גלי, תחזרי!
 
ומה בעצם קורה לנו בזמן הנס? אפשר לחשוב על זה ככה: בזמן הנס הקב"ה מרים אותך, נושא אותך לרגע מעל המציאות (כמו שעשה לאברהם אבינו, שהוציא אותו מעל לכוכבים ובעצם מעל לשליטה הטבעית, כדי שיוכל לראות מעבר). ואז, כשאתה למעלה ורואה מעבר לרגילות היומיומית, אתה מצליח ממעוף הציפור לקלוט את המורכבות והדיוק של הפרטים. ואז, בבת אחת יורד לך האסימון, וואו! איזה נס היה פה. ואיך הכל מצטרף יחד בתיאום כל כך מושלם!?!? זה לא יכול לקרות, אלא רק עם ובהשגחה המדוקדקת של הבורא על כל חלקיק שנייה ופרט בריבוי אינסופי של פרטים ושניות וצירופים…
 
מסופר בגמרא, שפעם בא איוב לפני הקב"ה ואמר לו, 'אולי חשבת אותי לאויב, הרי איוב אותיות אויב, ובגלל זה לא שמת לב והבאתי עלי את כל הצרות הללו'. והקב"ה משיב לו תשובה נפלאה, על כך שהעולם כל כך מושגח עד שאם בעת הגשם היו נפגשות שתי טיפות באוויר, האדמה הייתה חרבה. זאת אומרת, שעל כל טיפה וטיפה משגיח השם יתברך, מהרגע שהיא יוצאת ממקורה ועד שהיא מגיעה לקרקע, שלא תפגוש חלילה באף טיפה אחת ממיליוני ומיליארדי הטיפות שנופלות איתה באותו הרגע, תוך כדי הרוחות וכדומה. וממשיך לפרט הקב"ה לפרט שם כל מיני מקרי השגחה מופלאים. למשל, על עז הרים עם רחם צר שבא נחש והכיש אותה בדיוק כשכרעה ללדת ורק כך יכול היה הולד לצאת, ועוד ועוד מנפלאות ההשגחה.
 
ומאיר את עינינו הרבי מליובאוויטש זצ"ל, על כך שישנם שני סוגים של נס. יש נס שמשדד את מערכות הטבע, כמו נס קריעת ים סוף או מכות מצרים, כך שכולם רואים הנהגה שהיא מעל לטבע והנס ניכר וידוע. המדהים בעיניי בנס מהסוג הזה, היא העובדה שאז כולם מתרוממים מעל הטבע ביחד וחווים חוויה של מודעות על טבעית שבה אנו רואים ביחד את הנס לעומת חוויה פרטית של נס.
 
וממשיך הרבי ומספר, שיש נס יותר עמוק, נס שמסתתר בתוך הטבע, נס כל כך מיוחד שנראה לנו כמציאות ממש, אבל בעצם הוא נס גמור. והמיוחד ביותר באותו נס, היא העובדה שהקב"ה מליח להסתתר והיעלם במציאות.
 
איך? שואל הרבי, איך זה יכול להיות שמציאות של אינסוף, של בלי גבול, מצליח להסתתר בתוך גבול וטבע?
 
זה נס.
 
ואם אנחנו מפתחים את המחשבה הזו, אנחנו מבינים שעלינו להתבונן על כל שנייה ושנייה מהחיים שלנו ולראות כמה היא נס בפני עצמו, כמה עניינים מצטרפים ביחד כדי שאפקח עין בבוקר, בכל הרבדים – הרוחניים, הנפשיים והפיזיים? וכמה כדי שאקום מהמיטה? וכמה שאצליח לחשוב, לדבר, להרגיש?… איך הוא נמצא שם בכל רגע ופרט, בורא עולם, מתחבא ומנצח על הכל ברגישות ותשומת לב לכל ניואנס הכי קטן.
 
כשאני מבין את זה, או לפחות משתדל לעצור ולחשוב על זה, אני מבין שבעצם אני צריך לברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" כל שנייה שאני חי.
 
אז למה אני מברך רק באותם רגעים שפתאום אני רואה וחווה את גודל הנס? ועל מה אני בעצם מברך? כפי שאמרתי, בעת הנס הקב"ה מרים אותי מעל המציאות ולרגע קט מגלה את עיניי לראות איך הוא מנהל פה את העניינים, איך הוא משגיח על הכל בצורה על-טבעית ומופלאה, ולרגע קטן אני זוכה לראות אותו. אם כך, הברכה שלי היא בעצם ברכה על המפגש שלי עם הבורא, על כך שזכיתי לראות שרואים אותי.
 
הבחינה הזאת היא בחינה של בית המקדש, מקום בו אני בא לראות ולהיראות. מקום שבו הקשר שלי עם השם יתברך נהיה ברור ונהיר. מקום של נס.