חוב ישן

נדמה לי שהמילה "אמונה" איבדה את המשמעות האמיתית שלה. בתקשורת המיינסטרים, המושג הזה רומז למשהו דו-ממדי אבל חסר את העומק, כמו תמונה של הגרנד קניון המפורסם בשחור לבן…
 
אבל מי שמכיר את המושג הזה, את המשמעות האמיתית שלו, יודע שאמונה היא דבר עמוק מאוד, ואני מדברת מניסיון אישי.
 
הכל התחיל עם אותה שיחת טלפון מוזרה ומסתורית-משהו שקיבלתי באותו יום.
 
"שלום, חנה?" הקול היה של גבר אבל לא הצלחתי לזהות אותו.
 
"כן, זו חנה" השבתי.
 
"יש לך תיק פתוח בהוצאה לפועל" הוא אמר ישר ולעניין, כמו שנוהגים לדבר ילדים קטנים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
זה בגלל הרוח
הזדמנות מעצימה
עשיתי לי את היום
 
כמנהלת עלון פרסומי במקום בו אני גרה, מדי פעם הייתי מגישה להוצאה לפועל צ'קים שחזרו ללקוחות שלא שילמו את החוב. בכל אופן, במקום הזה עבדתי לפני שמונה שנים! אבל העובדה שקיבלתי שיחה שכזו די הפתיעה אותי – זו הייתה הצהרה, לא שאלה, הגבר מעברו השני של הקו אמר בביטחון שיש לי תיק פתוח בהוצל"פ. הפיתוי היה לומר לו "לא" ולנתק היה גדול, אבל הפרטים של התיק חזרו אלי בבת אחת, כמו מילים של שיר ישן שנשכח. פתאום נזכרתי בהכל: זה היה בעלון הפרסומי הצבעוני של ראש השנה 1996, פרסומת של חצי עמוד בעמוד 3 במחיר של 877 שקלים של לקוח עם הרבה מאוד שאיפות בשם ג.
 
ג. היה ספר נשים שפנה אלינו לפרסם את המודעה. אדם צעיר, גובה ממוצע ופנים עדינות מגולחות, נראה שקט. הוא הזכיר לי את הבן הצעיר של חברים שלנו. אבל אם רק הייתי יודעת בעת חתימת חוזה העבודה איתו אילו גלים של זעם ותסכול תביא העסקה הזו, לעולם לא הייתי עושה איתו עסקים אפילו לא בסכום גדול יותר.
 
אחרי הפרסום מצאתי את עצמי מדדה למספרה שלו כמעט כל יום לאסוף עוד כמה שקלים שג. היה נותן לי. לפעמים 20 שקלים ובימים "טובים" יותר 50 שקלים. בכל מקרה, הבנתי מהר מאוד שהוא פשוט מסרב לשלם על הפרסום וכל יום הוא שלף עוד תירוץ משק התירוצים שהיה באמתחתו. ההגעה למספרה שלו נתנה לי להרגיש כאילו הייתי קבצנית חסרת כבוד, מושפלת ומבוזה. תהליך איסוף הכסף הפך לעסק מעצבן ודי טורדני. את הכסף, כך חשבתי לעצמי, אסיים לאסוף בעוד עשור…
 
יום אחד ג. הפתיע אותי כשנכנס למשרד ובידו המחאה לכיסוי שאר החוב. הצ'ק היה רשום על שם ש. אחיו של ג. והאמת, זה ממש לא עניין אותי באותם רגעים כי רציתי לסגור את החוב הזה, למרות שהוא היה דחוי לעוד כמה ימים. אבל גם בתאריך שהיה צריך להיפרע הוא חזר, ולמחרת כבר הייתי בהוצאה לפועל.
 
"ג. זה אתה?" שאלתי.
 
"זה ש., אחיו של ג."
 
אה, ש. בעל הצ'ק… "איך אפשר לעזור לך, ש.?" שאלתי כשאני מנסה להבין מה הוא רוצה ממני.
 
אבל לזה לא הייתי מוכנה. ש. החל לגולל סיפור מזעזע של בגידה וחולי. התברר, שאחיו ג. גנב את פנקס הצ'קים שלו וזייף את החתימה שלו, את הצ'קים הגנובים הוא נתן לכל האנשים להם היה חייב כספים – 22 צ'קים על חובות החל מ-600 שקלים ועד ל-100,000 שקלים! שלי היה אחד מהם.
 
כשכל הצ'קים חזרו ש. לא ידע מה לעשות. הוא היה בחור צעיר באותם ימים, תקופה קצרה אחרי השירות הצבאי שלו, נשוי ובעל משכנתא על דירה לזוג צעיר שרק החל את דרכו. אירוע מוחי היה התוצאה של ההלם והזעם שמילא אותו על בגידתו של אחיו, ועד היום הוא סובל מנכות ברגל וביד השמאלית ומעוד כמה בעיות רפואיות שהתפתחו כתוצאה מהאירוע (תרתי משמע…).
 
"יש לי הצעה, חנה" ש. אמר כשסיים לספר לי מה קרה. "האם את מוכנה לקבל את הסכום של הצ'ק המקורי פלוס הוצאות טרחה (שלא הסתכמו בסכום גדול) ובתמורה נסגור את התיק הזה?"
 
אמרתי לו שאחזור אליו. משהו קרה לי. האמת, איך לא? איזה סיפור מחריד! אבל מצד שני, החוב המקורי עומד על 877 שקלים, כמה הוא שווה היום?! התקשרתי להוצאה לפועל וביררתי – היום הסכום עומד על 1500 שקלים! תוספת משמעותית לאישה אלמנה שכמוני עם ארבעה ילדים, איך אוכל לוותר עליה? הפיתוי לומר לש. "לא" היה גדול מאוד. אחרי הכל, משה, בעל המכולת שליד הבית אמר לי "שהבנקים לא עושים את זה, אז למה שאת תעשי דבר כזה?!?"
 
באמת למה?!? יש הרבה מאוד היגיון במה שמשה אמר לי באותו יום. אבל בתוך תוכי הבנתי שיש כאן משהו הרבה מעבר לעוד כמה מאות שקלים בודדים, הרבה יותר עמוק מההיגיון הישר והמצטדק הזה. השיחה עם ש. נחתה עלי כמו רעם ביום בהיר. זה היה חוב שהספקתי לשכוח ממנו ושיחת הטלפון איתו הייתה מעין סימן משמים, ובפעם הראשונה בחיי לא כל כך התפתיתי לקבל את המתנה-הסוס-הטרויאני הזה שקיבלתי משמים. ההחלטה שקיבלתי הייתה בלי להפעיל הרבה את המוח: נכנסתי להוצאה לפועל ותוך חמש דקות יצאתי משם עם מסמכים של סגירת התיק.
 
תוך שניות (לא יאומן כמה היצר הרע זריז ולא יושב על זרי הדפנה…) מחשבות הספקות החלו לנקר לי בראש. "סגרת את התיק בלי לקבל את הכסף?!? השתגעת?!"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
בחיים יש גם הפתעות
הברכה הגדולה
המעשה הטוב של השנה
הגנב שמחק את החוב
 
חזרתי למשרד בו אני עובדת היום עם כשספקות קלים מכרסמים בתוכי. 'האם עשיתי את הדבר הנכון? ורגע, אין לי את מספר הטלפון של ש.! ואם הוא לא יתקשר?!?…'
 
הדאגות היו מיותרות. ש. התקשר כמה דקות אחרי שהדי המחשבות התאדו ממוחי. "הבאתי את הכסף, חנה. אני נמצא ברכב שחונה בחוץ, ליד דלת הכניסה לבניין" הוא אמר.
 
יצאתי החוצה. ש. ישב ברכב הישן והמרופט שלו. פתחתי את הדלת, כמה משחקי ילדים היו על רצפת הרכב ועיתונים היו מפוזרים על המושב. הוא ספר את הכסף בידו הימנית, בעוד ידו השמאלית מונחת על הרגל. 'תוצאת האירוע הנורא' חשבתי לעצמי. אחרי שסגרנו את העניין ש. הסתכל ישר לתוך עיניי, פניו העידו על הרבה עצב שמלווה אותו, "תודה רבה לך, חנה" הוא אמר בקול נעים.
 
העיניים שלי התמלאו בדמעות. לפני כמה שנים, בטקס הנחת אבן הפינה של הספרייה בעיר בה אני גרה, מי שתרם את רוב הכסף להקמת הספרייה אמר לקהל שהגיע לשם, "תודה לכם על ההזדמנות שנתתם לנו לעזור לכם". האמת, אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה עד לרגע בו פגשתי את ש.
 
אין פה שום שאלה. בעניין בין ש. לביני קיבלתי את המתנה הכי גדולה. אני שחררתי את ש. מתשלומי הריבית שהיו על הצ'ק הזה, ואילו הוא נתן לי סיפוק רוחני עמוק ועצום.
 
ולא, זה לא בגלל הכסף. הכסף היה משהו שהוביל לדבר האמיתי: האמונה. אם הייתי מגדירה מה זו אמונה, הייתי אומרת שהיא מילה נרדפת לשריר. וככל שאדם משתמש בו, השריר הזה נעשה גמיש ויעיל בכל מצב. וההיפך – אם אדם לא משתמש בו הוא נעשה קשה וכואב בכל פעם שמשתמשים בו.
 
שריר רפוי או חזק וטוב? הבחירה היא רק שלנו.