מי הכי מסכן?

לפני כמה שבועות אמא שלי הגיעה לעוד תובנה משמעותית אחת מני מרבות שהיא מקבלת ומזכה גם אותי בהן.

"את יודעת ילדתי" היא אמרה לי בחשיבות, "הבנתי מה הבעיה העיקרית בין בני זוג" היא המשיכה, ואני התמלאתי סקרנות לפצח סופסוף את הגנום של שלום הבית, "אני קוראת לה בשם – 'התחרות הסודית של מי הכי מסכן?'" היא סיימה בחגיגיות, ואני חיכיתי להסבר שיגיע.

"בעצם אנחנו בלי משים נמצאים בתחרות תמידית מתחת לפני השטח, שבה אנחנו מרגישים שאנחנו יותר מסכנות מבני הזוג שלנו והוא מצידו מרגיש הרבה יותר מסכן מאיתנו. החשבונאות הזאת גורמת לתחושת קורבנות ונובעת מהצורך שלנו להכרה במעשים שלנו , לרחמים מהצד השני ולאהבה".

מאמרים נוספים בנושא:

צא מבור המסכנות

תסמונת "אני מסכן"

אכלו לי, שתו לי

אנחנו דור המגיע לי

הדשא של השכן טעים יותר

אף אחד לא אשם, זה אני השם

הרהרתי בדבריה והבנתי שיש בהם מן הצדק. למרות שאני משתדלת לכבד את מקומו של בן זוגי אני רוב הזמן די בטוחה שאני יותר מסכנה ממנו. הוא זוכה להיות בעבודה, להיפגש עם אנשים מבוגרים, לצאת מהבית, בעוד שאני כל היום בכביסות, חיתולים, כלים ובישולים, מריבות של ילדים, בכיות, שיעורי בית ומלא מלא נזלת ובכי. זה ברור שאני מנצחת בתחרות הזאת כי העבודה שלי הרבה יותר קשה משלו.

אחרי השיחה שלי עם אמא, המשכתי להתבונן בתחרות והצלחתי לזהות שהיא קיימת בעוד מקומות ולאו דווקא רק עם בן הזוג.

אפילו עם אמא שלי בשיחות היומיומיות, כשאנו שופכות את ליבנו אחת לפני השנייה, כבר התחלנו להתבדח באופן קבוע ולסכם את השיחה ב"את הכי מסכנה" כשהיא מחזירה לעברי "לא, את…"

יום למחרת אחותי התקשרה אלי וביקשה את עצתי. "נפגעתי מחברה שלי, זה ממש לא מגיע לי וזה לא מקובל עלי. בסך הכל ביקשתי לעזור לה וכך היא גומלת לי?" מיד הרגעתי אותה ושכנעתי אותה להעביר על מידותיה ולסלוח. ניסיתי להסביר לה שגם הצד השני, קרי החברה, נמצאת במצוקה ולכן בוודאי התבטאה כך.

אחר כך, כשחשבתי על הסיטואציה שוב, עלתה בראשי התחרות כשניסיתי לחשב מי הכי מסכנה מביניהן. הרי אחותי הרגישה מאוד מסכנה כשהיא הותקפה על לא עוול בכפה, ובוודאי שהחברה גם כן הרגישה מסכנה ולכן התנהגה כך.

אז מי הכי מסכנה?

ואז קרה דבר מדהים. בעצם ההבחנה וההרהור החוזר בתחרות של המסכנות בכל מיני מצבים אישיים ושל אחרים, הפך את העניין למופרך והיתולי ואיבד מהנפח שהיה לו.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תחרות עם איש זקן

תחרות קטלנית

זאת לא תחרות

הסוף של "אני"

בכל פעם שהרגשתי מסכנה, בכל מצב או מול אדם אחר, מיד הבנתי שבוודאי גם הצד השני מרגיש הכי מסכן ולכן אין פה בעצם תחרות.

כל אחד במקומו מונח ויש לו התמודדויות וניסיונות המדויקים במיוחד עבורו, ולעולם אי אפשר באמת לחשבן על פי הנסיבות של המציאות את הקושי האמיתי העובר על האדם. האלמנט המשפיע הוא סובייקטיבי לחלוטין והנסיבות לא משחקות פה תפקיד.

נפש האדם מורכבת ומה שנראה לי פשוט וקל לעיכול, יכול להיראות לאחר כמו הדבר הכי קשה בעולם. זה יכול להיות בדברים פשוטים, כמו שיחה עם חברת הסלולר לבירור טעות בחשבון שאבצע כלאחר יד, ולמישהי אחרת זה ייקח שלושה חודשים רק לגשת לטלפון. או אפילו לקום בבוקר, אדם אחד קם כמו אריה והשני עובר שבעה מדורי גיהינום לפני שהוא מצליח להוריד את הרגל מהמיטה.

לפעמים זה נוגע גם בדברים מסובכים יותר כמו גידול ילדים, זוגיות, פרנסה, לכל אחד יש את הדרך בה הוא מגיב ופועל על פי נבכי נשמתו.

בתחרות של המסכנות אני כבר לא אשתתף, כשהיא עולה על הפרק אני יודעת שאין דבר כזה מי הכי מסכן, זה הכל עניין של תפישה של מציאות. ואם אשכיל להטמיע שכל רגע הקדוש-ברוך-הוא רואה אותי, את התמודדות היומיומית עם הקושי, כשבתוך ההשתדלות והמאמץ אני עדיין מנסה להכיר בטוב ולהיות במקום של תודה והודאה, אזכה לנצח באמת, אבל בתחרות שונה לגמרי, בתחרות של: 'מי הכי ברת-מזל?'…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com