ומי אמר שזה נכון?

הוא יושב לו בפינה ההיא שעתיים לפני כניסת שבת, למי הוא מחכה?!? לא צריכים בבית את העזרה שלו? זמנים מטורפים, אחרת אי אפשר להסביר את זה.

3 דק' קריאה

הרב אליעזר רפאל ברוידא

פורסם בתאריך 19.07.15

לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

 

זה היה הוא, יושב לו על הספסל בפינת חדר ההלבשה של המקווה וקורא ספר כאילו הוא לבד בעולם, זאת אומרת באותה פינה.

 

כן, אני בטוח, אין פה טעויות. יוחאי הוא חבר טוב ושכן יקר, זה הוא. מורה נפלא באחד מבתי הספר בעיר בה אני גר, חסיד מורם מעם, איש יקר בן כ-50 ואבא לכמה ילדים בלי עין הרע. כולם בשכונה מכבדים אותו. הוא נקרא בפי כל "צדיק בן צדיק" בגלל שאבא שלו, שעכשיו בן 90, לא רק שהוא ניצול שואה ושרד את מחנה אושוויץ אלא גם יצא מהשואה כאדם מאמין גדול יותר, כפי שמספרים עליו.

 

האמת, מלא שאלות מילאו לי את הראש. מה, יוחאי לא יודע שאסור, אבל אסור!, לקרוא במקווה? לא שהספר שהוא אחז בידו היה ספר שעסק בדברי תורה או משהו כזה, אלא ספר היסטוריה. אבל בכל זאת, ממתי הוא מבזבז את הזמן שלו על קריאת ספרים שאינם ספרי תורה ומוסר? וחוץ מזה, הוא יושב לו שם בפינה ההיא שעתיים לפני כניסת שבת, למי הוא מחכה?!? לא צריכים בבית את העזרה שלו? קרה לו משהו, בזה הייתי בטוח.

 

ואז התעצבנתי על עצמי. 'אליעזר' אמרתי לעצמי, 'מה עם ה'חפץ חיים'? מה עם החובה לתת לאדם ליהנות מהספק, הא? ומה עם העובדה שאני צריך בכלל להתעלם מזה, הרי זה לא ענייני בכלל?!…' בחיי שלא הצלחתי להבין מה יוחאי עושה, אף פעם לא ראיתי מישהו קורא בכזה רוגע ועוד במקווה, ועוד שעתיים לפני כניסת שבת. 'זמנים מטורפים' חשבתי לעצמי, 'אולי זאת הסיבה'….

 

מאמרים נוספים בנושא:

זה אחי!

שים לב, ילד!

מדברים מאהבה

בכוח האהבה

ביחד, כי כולנו בני אדם!

סיפור של אהבה ושנאה

אזמרה והנחש

קצת אופטימיות לא תזיק

לשמור על זכות השתיקה

לשונות חמקמקות

 

לקחתי מגבת ונכנסתי למקלחת. ואז, האמת סטרה לי על הפנים בעוצמה שלא הרגשתי מזמן…

 

רבי פנחס, אביו של יוחאי, בדיוק סיים להתקלח ויצא לכיוון המקווה.

 

אה… הנה הסיבה שיוחאי, צדיק בן צדיק, ישב שם וקרא. הוא פשוט השגיח על אבא שלו,אחרי הכל, מדובר באדם מבוגר ואף אחד לא מעוניין שיקרה לו משהו חלילה. וכדי לא להסתכל על הטובלים, כפי שההלכה מורה ומחמת צנעת הפרט, הוא פשוט טמן את הראש שלו בספר. כן, הכל היה על פי ההלכה ואפילו יותר. אשריך יוחאי. כל רצונו היה לקיים מצוות כיבוד אבא, ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר גם במקום כמו מקווה בשעת צהריים מאוחרת של יום שישי.

 

הפרט הקטן הזה שכביכול נראה שולי – אבא של יוחאי – שהיה חסר, היה ההבדל בין כל השאלות שנערמו לי על קצה הלשון ובין הצדיקות שלו.

 

אם פרט אחד שחסר מסית אותנו מהמסלול, אז איך אפשר לשפוט ולתהות מה הקב"ה עושה בעולם כולו כשמיליארדי פרטים חסרים לנו?

 

בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם תהומית ועמוקה מאין כמותה. לרוב, שנאה כזו נובעת מהמקום הנורא של שלפוט אנשים ולדון אותם לכף חובה, לא לתת להם ליהנות מהספק כמו שהיינו עושים עם עצמנו. העובדה שבתשעה באב הקרוב נשב שוב על הרצפה ונבכה מוכיחה עד כמה החטא הנורא הזה עדיין קיים, ושעדיין לא תיקנו אותו. כי אם היינו עושים את זה, בית המקדש כבר היה נבנה.

 

אפשר לומר, שיהיו אלה הרגעים הכי מביכים ומבישים של האדם כשהוא יגיע לבית דין של מעלה. שם ישאלו אותנו שוב ושוב למה לא מחלנו? למה לא ויתרנו? למה שנאנו בחינם? תראו כמה קל לבנות את בית המקדש! צריך רק להפסיק לשנוא ולדון אחד את השני לכף זכות!

 

שריר רפוי צריך תרגול מאסיבי כדי להתחזק, וכך גם מידות הנפש שלנו.

 

באותו יום שישי במקווה הגעתי למסקנה שהדמיון שלי עדיין חלש, ואם אני לא מצליח למצוא דרך לדון את הזולת לכף זכות, אז אצור אחת כזו. אתם יודעים מה? אפילו יותר טוב מזה – אמנע מלבקר ולשפוט או לדון אנשים. וכמו על כל דבר בחיים, אומר "תודה רבה לך השם" על שהראית לי מה אני צריך לתקן, אם אני מעדיף לרקוד ביום תשעה באב בעתיד הקרוב מאוד במקום לשבת על הרצפה ולבכות

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

בלב כל איש ואיש עצה עמוקה שהיא מים עמוקים, ומים עמוקים אינם מים רגילים, אלא הם מי הדעת...