הצד האחר

גדלתי בבית תל-אביבי, מאלו שהשתייכו לבועה הידועה, מנותקים מחיבור לתורה, למצוות או לדת ומחליפים רוחניות ביצירה אומנותית.

הוריי עלו מארגנטינה והיו מאוד ציונים. הם אהבו את הארץ וחלמו לשבת בה, אבל ברגע שהגיעו הם נחשפו למציאות שגרמה להם אכזבה רבה, בפרט בנוגע למצבם של ערביי ישראל.

מתוך מקום הומאני, תמים, אוהב אדם, שלא באמת מאמין שיש הבדל בין דת, גזע או מין וחושב שכל בני האדם שווים, מצוקותיהם של הערבים שישבו כאן בארץ לפנינו ואנחנו 'עשקנו' אותם מאדמותיהם, 'הפרדנו' בין משפחות ו'גזלנו' את רכושם, עוררה בהוריי רחמים וכעס על מדינת ישראל, עד כדי מחשבה על הגירה לאירופה.

חשוב להסביר, שהוריי לא היו מחברים לתנ"ך או להיסטוריה של עם ישראל. הוריהם שברחו לארגנטינה וניצלו מן השואה באירופה אולם איבדו את כל משפחתם שם, פיתחו אנטי ליהדות והנחילו אותה לילדיהם.

מאמרים נוספים בנושא:

על המסלול הנכון

כמו בג'ונגל

עולם של הרבה, עולם של מעט

זה רק הפרומו

מתוך הבורות המהולה בתמימות ובליבם הטוב המייחל לשלום, אהבה ואחווה בעולם, האמינו הוריי לעדויות הערבים וריחמו עליהם כעם שנגזלה ממנו אדמתו. הם סירבו לרעיון להיות חלק מעם כובש על אף אהבתם העזה לארץ. אבל כשפרצה מלחמת שלום הגליל ואבי התגייס לצבא, חלפו להם חלומות ההגירה ובמקומם הגיעה ההכרה שאין ברירה וחייבים לבחור צד, ובזה שלנו כמובן.

בתור ילדה חונכתי לאותם ערכים של שוויון והומאניות, שהוריי המשיכו להאמין בהם למרות שבחרו לחיות פה אחרי הכל. הם האמינו שאפשר אחרת, שניתן להגיע למצב של שלום עם שכנינו ושאפשר לעשות ויתורים על אדמה תמורת האידיליה המובטחת.

מתוך תל אביב, קבר רחל ומערת המכפלה נראו רחוקים מאוד, הן בפן הפיזי והן בזה הרוחני. חופשה משפחתית בתאילנד הייתה קלה וקרובה יותר (במובן המנטאלי כמובן) מהמקומות הקדושים ששכנו בלב ליבם של שכונות הערבים.

מיותר לציין שלא ביקרנו במקומות אלה ולא היה לנו גם רצון או צורך לבקר בהם. הם היוו מבחינתו את היבלת המציקה, שורש הסכסוך, זה שרק אם נעקור אותו מתוכנו נזכה לגאולה המיוחלת, לישראל האוטופית והיפה שהם דמיינו בעודם בארגנטינה.

מאז עברו הרבה מים בנהר והמצב בישראל החריף עם השנים. הוריי התגרשו וכמה שנים אחר כך אמי חזרה בתשובה.

עם ההתוודעות לתורה ולקשר של עם ישראל, הקדוש-ברוך-הוא וארץ ישראל, השתנו דעותיה אט אט. ממש בתחילת התשובה, בעודה עדיין אומנית תל-אביבית, היא שאלה את חברתה השחקנית (בעלת תשובה גם כן) בתמימות: "תאמרי לי, מה אעשה? אני חוזרת בתשובה ואני שמאלנית?" וחברתה ענתה לה בביטחון נבואי: "אל תדאגי, זה יעבור לך"….

ואכן עם ההתקדמות במסע התשובה, במסעה הפיזי ברחבי ישראל, בהתוודעות למקומות הקדושים ולחשיבותם, לעם ישראל על כל גווניו ואפילו לשכנינו הערבים ולמנטאליות שלהם מקרוב, התגבשה לה הבנה אחרת של פני הדברים, הבנה שהגיעה מתוך ידע והכרה מתוך הצורך לבחור אחת ולתמיד צד ולתמוך בו בעוז בלי להתנצל, ועד הסוף.

אבי, לעומת זאת, למרות שעם השנים הוא מתחיל להכיר בכך שהמציאות הישראלית היא לא מה שהוא תיאר לעצמו לפני שלושים שנה, עדיין לא מכיר בחשיבות האדמה תמורת שלום. הוא מאמין שאפשר להגיע להסדר עם שכנינו ועדיין תומך בכך.

שאלתי אותו פעם אם הוא אי-פעם ישב עם ערבי ודיבר איתו באמת? או אם הוא אי-פעם ביקר בקבר רחל או בציון של רשב"י? התשובה כמובן הייתה שלילית. וזה לא שהוא נגד, זה פשוט לא יצא עדיין…

אולי גם זה יעניין אתכם:

המצחיק, המגוחך והחשיפה הגדולה

כשדברים ברורים יותר

צוות מנצח

נוסעים לאמא רחל

יד אוהבת של אמא

אני לא יודעת אם ביקור במקום קבורתו של צדיק או שיחה עם ערבי הייתה משפיעה על דעותיו, כי אני מכירה הרבה כאלו שכן היו וחוו ועדיין מחזיקים בדעה כמו זו של אבי, אבל התופעה של ההסתמכות על התקשורת כגורם אובייקטיבי להעברת מידע, משפיעה בהחלט על הנטייה שלו להרגיש אשמה וצער על היותו חלק מעם כובש ואכזר בלי סיבה באמת מוצדקת, לדעתו כמובן.

כמובן שכולנו רוצים שלום. אנחנו עם רחמן ואוהב המייחל לגאולה למען העולם כולו. השורש הזה משותף לכולנו, לכן אנו נמנעים מפעולות חד משמעיות מול האויב ומסתפקים בלשים פלסטרים בעדינות על הפצעים פה ושם, ולו רק בכדי להמשיך לשבת בארץ שלנו.

לפעמים זה נדמה כאילו חלק מאיתנו מחבלים במטרה הזו, של לשבת בבטחה בארצנו. לעיתים זה מרגיש ממש כמו שנאה עצמית וקשה להבין ולהכיל את העובדה שזה מגיע מאחינו ממש. העובדה היא שהמציאות של הקדוש-ברוך-הוא עדיין נמצאת בהסתרה, לכן יש בלבול הגדול ממנו נובעים פילוג וחוסר אחדות, עד כדי חוסר הבנה ממש.

אבל האמת היא שכולנו אחד, וכולנו רוצים ומייחלים לאותו הדבר. ועד שנגיע יחד לחזות באמת בלי ספקות, בקרוב ממש בעזרת השם, ניתן לנסות להבין קצת את הצד השני, זה שלפעמים נדמה שאין כפרה למעשיו, זה שחושב הפוך מאיתנו, זה שנקרא, ולא במקרה, "אחינו".

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com