מעורבבת

לפעמים אני מתערבבת יותר מדי. מתערבבת עם הרגשות של ילדיי, עם החדשות הנוראות של היום בבוקר, עם החולי והרזון של חתולי הרחוב, עם התגובות בפייסבוק, עם הצרות של השכנה, של החברה, של עמי…

לפעמים אני שמחה על ההתערבבות הזאת, היא מעידה על כך שלא הפכתי אדישה לגמרי, שעדיין יש בי רגישות לכאב, לצער ולסבל של הסביבה שלי.

אבל, לרוב, ההתערבבות הזאת לא באמת מועילה, לא לי ולא לסביבה. למה? כי הדאגה שלי, ההזדהות והמחשבה, לא באמת גורמות לי לעשות מעשה. ואם כן, הוא מהול בחוסר אובייקטיביות, בעצות לא תמיד מועילות ובפעולות מהולות ברגשנות הנובעות ממחשבה של 'מה אני הייתי עושה ואיך אני הייתי מרגישה'.

ההזדהות יתר הזו לא גורמת לי לפעול בגבורה או בדיוק. הפעולה הכי אפקטיבית שהיא יכולה לגרום לי לעשות היא להתפלל לישועה ולמשיח, וזה דבר שאני עושה גם בלי להתערבב, פשוט כי אכפת לי.

ככל שאני מעורבבת יותר, אני פחות אפקטיבית בפעולות שלי. אפשר לחוש זאת ביתר שאת כשזה נוגע לילדים. כשאני מעורבבת איתם אני לא יכולה באמת לספק להם את מה שהם צריכים ממני, כי אני הופכת מלהיות מהמבוגר האחראי, השקול והיודע לילד מבולבל ומסכן. באותו רגע של מצוקה אני יכולה להבין ולהכיל אותו, אבל התערבבות מונעת ממני למלא את תפקידי כשאני הופכת להיות לרגע הילד בעצמי.

מאמרים נוספים בנושא:

אבק זוהר

עולם של אשליות

המדריך לאמת

סוס האשליות

ג'יני הקוסם

ואפילו בהסתרה

תניחו את הכוס

אל תיגע בהגה

הרבה פעמים אני מרגישה כאילו הכל מעורבב ואין הפרדות. יש תחושה שכל הזמן אנחנו רוצים לפרוץ את הגבולות, להמציא, לשחרר, לפתוח. ככל שמצליחים לערבב ולהתערבב כך אנו מרגישים שניצחנו את הטבע, את החוקים, את המציאות המוכתבת, וזה גורם לנו לתחושת גאוות יחידה כי הצלחנו לגעת ב'להיות אלוקים'.

זה ידוע שהעולם הזה מעורבב. בבסיס, היסודות מופרדים כמובן, אך כשזה מגיע לביצוע הלכה-למעשה אנחנו נוטים לעשות מיש-מש גדול מהכל. זה ניכר בערבוב בין קודש לחול, בין טמא וטהור, בין שמחה ועצב, נכון ולא נכון, בריא ומזיק, מחזק ומחליש ועוד ועוד…

כמובן שיש ערכים בסיסים הידועים ומוסכמים על כולם, בעיקר בתחום שבין אדם לחברו. אך מעבר לאותן התנהגויות שברורות לנו, כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", יש עוד הרבה תחומים אפורים עליהם אנו יכולים להסכים או שלא להסכים בינינו על איך נכון להתנהג… ואפילו באותם תחומים שאנו מסכימים עליהם יש המון תתי תחומים ואפשרויות שונות של פגיעה אחד בשני, שגם עליהם עלולים להיווצר חילוקי דעות.

בלא הוראות ברורות ומדויקות אנו עלולים ליפול למלכודת הערבוב, שגורמת לנו לשפוט בסובייקטיביות את פני הדברים ולנהוג בחוסר דיוק.

במקרים קיצוניים, הערבוב הרגשי יכול לגרום לסילוף מעוות של המציאות, כמו במקרה של רצח ראש ממשלה על דעות פוליטיות, או דקירה על רקע חנייה או סכסוך, או אפילו לצעוק על הקופאית בסופר כי היא איטית מדי…

לכן בחרתי לא לסמוך על רגשותיי המצומצמים, הממוקדים והמעורבבים, ולפנות לספר ההדרכה וההוראות עם החכמה העתיקה בעולם שממשיכה להיות רלוונטית עד עצם היום הזה.

בחקירה הבלתי נגמרת בספר הזה, אני מוצאת את האובייקטיביות שאני מחפשת המונחת בפשטות ובחכמה שאין עליה עוררין, והיא מתקבלת על הדעת ברוב המקרים (במקרה שהלב פתוח לקבל אותה) גם בלי שממש נבין אותה תמיד.

הערבוב קיים בחיינו, זה חלק מהעולם הזה. ועד שנזכה בביאת המשיח לראות כולם ביחד את ההפרדות האמיתיות, אפשר בינתיים להסתמך על ההוראות שניתנו לנו ולערבב מה שניתן, לערבב ולהפריד מה שצריך להפריד כדי שנחיה חיים נכונים יותר, נסבול ונפגע פחות ונתכונן ליום שבו הכל יהיה מובן הן בערבוב והן בפירוד שלו.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com