זה רק אני והשמחה שלי
קיבלתי שישים יום להרגיש קלילה, צעירה וחזקה. להרגיש את הטוב. עכשיו נותר לי רק לזכור את זה ולרכוב על הגל. כי זה רק אני והגלשן והשמחה שלי...
אנחנו כבר שבוע בתוך אדר. וזה מלחיץ. כמה זמן נוכל להישאר מחוברים לתדר השמחה? והשנה קיבלנו אותו כפול – שני חודשים שלמים, כלומר שישים ימים! אתגר ממש לא פשוט. ואני שואלת את עצמי – האם זה בכלל אפשרי?
ברור לי שיש סייעתא דשמיא בימים אלה למי שחפץ להרים את המורל, או להיות במצב כללי כלשהו של רוממות הרוח. הרגשתי את זה כבר בסוף חודש שבט, אפילו שירד גשם והיה קר ואפור בחוץ והבית היה מלא ילדים משועממים שצריכים להוציא אנרגיות, ואפילו שזה הרגיש כמו כור היתוך או הר געש שעומד להתפוצץ, במיוחד עם החימום המסיבי שהתבטא היטב בחשבון החשמל האחרון. אבל, עדיין, עם כל העודפים של הביחד וההשלכות של זה עלי לא נפלתי ברוחי, ואם תרצו אז גם הצלחתי להעפיל על רגעי המשבר.
התרופה הידועה שמצילה כל מצב וטובה לכל רגע ורגע בחיים היא, כמובן, התודה. הבעיה היא שלא תמיד אני מצליחה באמת להרגיש את זה, וזה נשאר בגדר אחד בפה ואחד בלב.
אבל בחודשי אדר ניתנים לנו יתרון וזכות שיכולים לעזור להיות שם באמת. להגיד וגם להרגיש. וכשההודיה והתודה ממלאות את הלב, אז באמת נהיים שמחים יותר גם במצבים שמוגדרים בעינינו כלא קלים.
הרי אם נחשוב על זה לעומק, דווקא הברכות שלנו בחיים עלולות לעיתים להפוך לקללות ח"ו. מאותם המקורות מהם מגיעה השמחה, אנחנו עלול להגיע גם לעצב. כי כל אלו היקרים והמשמעותיים בחיינו, הם אלו שדורשים מאיתנו הכי הרבה עמל ויגיעה. וזה קשה, אין מה לומר. וכשקשה מזיעים, כואב, לא נוח וצריך להרחיב את הגבולות של עצמך עוד ועוד כל הזמן, למתוח את הקפיץ בלי שהוא יקפוץ, לנפח את הבלון שיהיה מספיק גדול אבל שלא יתפוצץ, ובתוך כל זה גם לראות את הטוב שנוצר, להודות וגם לשמוח.
מאמרים נוספים בנושא:
משנכנס אדר מרבין בשמחה – סינגל מקפיץ!
משנכנס אדר… מגבירים את הווליום!
בשמחה תמיד?!
איך נהיה שמחים?
האלף-בית של החיים
לא נפסיק את השמחה – בריו חקשור
והרבה פעמים בחיים יש גם מצב של מוחין דקטנות והדעת לא מאפשרת לנו לראות, הלב מתכווץ ואי אפשר להרגיש, ואז העצבות חודרת לה בשקט בשקט ואני נכנסת למין תנומה כזאת ויודעת שיהיה בסדר בעתיד…
אבל מה עם העכשיו?
אני מנסה להשתמש בתרופה הידועה ומונה את כל מה שיש לי לומר עליו תודה, אבל הרשימה הזו מונה בעצם גם את הקשיים שלי – הילדים מתוקים אבל מתישים, הבעל טוב ומפרגן אבל מוטרד ושקט ונראה לי שזה בגללי, הבית גדול ומרווח אבל מלוכלך ומבולגן, הפרנסה מספיקה אבל ממש בקושי וצריך להמשיך להשתדל עבורה כל הזמן, ואפילו הבריאות מתעתעת כשהחום והנזלת עוברים מילד לילד.
אני יודעת שאני צריכה להודות על כל אלו, לכן אני שרה לי תמיד: "על כל אלה, על כל אלה, שמור נא לי א-לי הטוב. על הדבש ועל העוקץ על המר והמתוק"… וקצת מתעודדת, אלא שתחושת עידוד עמומה ולא נשארת זמן רב בליבי.
לפני שבוע וקצת חל המפנה. קראתי כמו בכל יום את פרק ק' בתהילים – "מזמור לתודה", ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן פתאום הרגשתי את זה. וואו, יש לי כל כך הרבה על מה להודות. באמת, יש לי שפע עצום של טוב, יש לי בשביל מה לחיות ולהחזיק את עצמי ולאהוב עוד ועוד. ופתאום נהייתי קלה יותר, ואז היא הגיעה והחזירה לי את עצמי האמיתית ונזכרתי בכל, וידעתי והייתי יותר שלמה. אז ידעתי שמשהו באוויר השתנה ונהיה מאפשר יותר ושכדאי לי לנצל את זה טוב טוב. כי בדור שלנו, בתוך ההסתרה של כל מה שיש לנו, דווקא הכי קשה להרגיש שמח.
שישים יום של מתנה ניתנו לנו. שישים יום של אפשרות להרים את עצמי למצב שבו אני כל הזמן שואפת להיות. שישים יום של הזדמנות להרגיש קלילה, צעירה, רעננה, חזקה. שישים יום של תקווה שיש הרבה טוב בעולם הזה וגם בחיים שלי. עכשיו נותר רק לזכור את זה ולרכוב על הגל בגלישה של שישים יום. כי זה רק אני והגלשן שלי…
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור