לו הייתי מוסיקה

קצת נמאס לי להיות בצער. העולם הזה מעייף, ולפעמים אפילו נדמה כאילו הדברים לא עומדים להשתפר בהמשך. החיים שלנו מורכבים מאוד, מלאים מתחים, דאגות וטרדות. המציאות מרגישה לפעמים כמו סוגרת עלי, ואני נשאבת, נטמעת בה בלי יכולת להפריד ביני ובינה.

אני נהיית אחד עם הצרות בפרנסה, עם הדאגות לעתיד, עם המחשבה על העבר ועם הקושי בחינוך הילדים ובעבודות הבית.

לזלדה המשוררת יש שיר שהלחנתי, בו היא אומרת: "לו הייתי מוסיקה כולי. מקרסול עד קדקוד – מוסיקה".

אני מרגישה שפעמים רבות אני הופכת להיות כולי דאגה, כעס, או מתח, לחץ ועוד רעות חולות, במקום להיות פשוט מוסיקה – שזו התפילה, האחדות, האמת, היופי, החיבור, ההרמוניה והאהבה.

שוב ושוב אני שואלת את עצמי – האם נידונתי לחיות את חיי רוב הזמן מבולבלת וסוערת? האם המרוץ הזה עומד להסתיים מתישהו?

הרגיעון שלי הוא הידיעה שיש משיח בדרך, וכנראה שהוא כבר כאן. הגאולה בוא ותבוא והיא תושיע אותי, יחד עם כולנו.

אבל, אני ממשיכה להקשות, מה יקרה לי עד שהיא תבוא? האם בינתיים אמשיך להיות כלי משחק בידו של היצר הרע? האם אמשיך לתת לו לבלבל לי את המוח, להסתיר שוב ושוב את מציאות השם בעולם ולמכור לי את כל הלוקשים הרגילים של החיים בעולם הזה?

הרי הכל הבל הבלים. הכל שטויות שחולפות. שום דבר בעולם הזה לא באמת שווה את הצער הרב שלי. הכל תפאורה. כזאת שנראית אמתית בהחלט, אני מודה. הסופר, הבנק, בית הספר, הבוס בעבודה – כולם שחקנים בסרט של חיי.

מאמרים נוספים בנושא:

מוסיקה, הנקודה שמחברת עולמות

תודה ביום משוגע

ראש ולב

שאלה של בחירה

ברוכים הבאים לזירה הלוהטת
בחירה, לא בריחה
גשם של קרח וחולות נודדים

רק להיות

משבר, זה טוב או רע?

מכורה לדאגה

גשמים מצמיחים

הבעיה מתחילה כשאני נכנסת לסרט בתוך הסרט. בתור שחקנית ראשית אני לא מצליחה להבין ולהבדיל מתי מתחיל ה"אקשן, ואז זה הכל ב'כאילו' – תחפושת ותו לא… ומתי הבמאי צועק "קאט" ואנחנו חוזרים לחיות במציאות האמתית?

הכל מתערבב לי ואני מאמינה לסרט, לתסריט, לדמויות, לתפאורה משל היו המציאות עצמה. אני ממשיכה לפעול בעולם בתור הדמות – ילדה יתומה מאם ואב (כמו בסרט "אנני" לצורך העניין) ושוכחת שיש לי אבא ואמא חיים, ברוך השם, ואפילו יותר טוב – יש לי גם אבא שבשמים…

הופה, נראה לי שעליתי על משהו. נזכרתי שיש בורא לעולם. כן, זה  כל הסוד הגדול. זה כל כך פשוט ועם זאת מסובך. כל הקטע הוא פשוט לזכור – אבל כל הזמן לזכור – שיש פה מנהל לעסק! והוא כאן, עכשיו, ומפיח בך כל רגע נשמת חיים. הוא בדופק שלך, בעצמותייך, בנשימה שאת נושמת. הוא זה שאחראי על הסרט – הוא הבמאי והתסריטאי. יש לך על מי לסמוך שמכוון את חייך בלי אף טעות, אפילו לא קטנה. והכל לטובתך.

אבל את כל זה אני כבר יודעת. נכון, לפעמים קשה לי לזכור את זה ברגע הנתון- כשהחשבון מראה מינוס ואחריו עוד חמישה מספרים מפלצתיים, או כשהבת שלי מרגיזה אותי עד שעולה לי הדם לראש ואני מרגישה כל כך לבד וחסרת אונים. או כשמישהו אמר לי משהו לא יפה ופגע בי, ואני נותרת מבוישת ונכלמת ושבויה ברגשותיי.

אני לא רוצה לחכות עוד. אני רוצה גאולה עכשיו. במציאות של חיי. בכל רגע ורגע.

אני רוצה לצאת מהסרט של הצער שמלווה אותי רגעים רבים מדי ביומיום שלי. אני רוצה להיות מוסיקה – כל כולי, מקרסול עד וקדקוד – מוסיקה. לא חלק ממני, לא רק הבטן או הידיים, אלא כולי מוסיקה.

נדמה לי שהדרך היחידה להיות כך, היא לא לקנות את כל הבולשיט שמוכר לי היצר הרע (שעובד שעות נוספות בלי להתעייף כלל), ופשוט להעלות את הכל לקדוש ברוך הוא. "אני רוצה להיות מוסיקה, אבי שבשמים. לא רוצה עוד צער, עלבון או עליבות. אני בת של מלך ואני רוצה להיות שמחה. תעזור לי אבא, תנהל את חיי במקומי כי אני כבר לא יודעת כלום".

אני עושה חשבון נפש. בודקת את התאוות והמידות שלי. את הרצון לשלוט, את הצורך בלהיות נאהבת ורצויה על כולם. את כל זה אני זורקת בחזרה אליו בדרישה ליתרונות מהירים ואיכותיים, למרות התנאים של האישיות הפגומה שלי.

המציאות משתנה כשנותנים לו לנהל. מניסיון. הדיבור יוצא יותר נקי, מדויק, ובלי כל החששות, המתחים והלחץ שמלווים אותו בדרך כלל. הדברים נהיים פשוטים יותר ויש הרבה פחות צער.

זאת עבודה יומיומית ורגעית. לזכור אותו כל הזמן, לדבר איתו, לבקש ממנו לקחת את המושכות של הסוסים שלי, למרות הנטייה שלנו לעשות זאת במקומו. אבל כשמצליחים, זה כל כך משחרר ואפשר להריח את ניחוח הגאולה בתוך ההתנהלות של החיים שלנו ממש.

וכמו שכתבה לאה גולדברג המשוררת בשירה "האמנם": "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע. ומותר, מותר לאהוב"…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com