מצב דביק

לומר שהקב"ה משתמש בילדים, בבני הזוג או בחברים שלנו (או בכל סיטואציה שאנו חווים) כדי לעורר אותנו לתקן את עצמנו, זו הכרזה בפני עצמה. כן, כולם מראה שמשקפת ה-כ-ל! ומדברת ומראה לנו מה עלינו לתקן, מה אנו חסרים ומה צריך לשפר ולייעל.

אם אתם שואלים אותי, ואני מניחה שכן (טוב, כי כבר יש לי דוגמה יפה בשבילכם!) אז זה מאוד מזכיר לי את המראות בתאי ההלבשה שבחנויות הבגדים, אלה עם התאורה הנוראה והמוכרות האדיבות שכל כך רוצות "לעזור" ושואלות תמיד (באדיבות כמובן) אם להביא מידה גדולה יותר… למה התאורה כל כך גרועה במקומות האלה, הא? אני בטוחה שלא נראיתי ככה, או שלבשתי את המידה הזו כשיצאתי בבוקר מהבית.

בחזרה למראות. למדתי פרט קטן אבל מאוד מעניין לאחרונה: אם אנחנו מתעלמים מהמסרים שהקב"ה מנסה ללמד אותנו דרך המראה המסוימת – המסר ימשיך לחזור שוב ושוב, ואיך אומרים הגדולים? עד שנלמד! ולמה זה דומה? לטיול בפארק כשהילדים מבקשים "עוד פעם אחת" על הנדנדה, שאנחנו נדחף כמובן, עד שהידיים מרגישות שהן תיכף נופלות מהמקום. "עוד פעם, עוד פעם" המראה הקטנה, אופס הילד, מבקש בשובבות ילדותית.

לאחרונה, הקב"ה ניסה להעביר לי מסר על מידת הסבלנות שלי. ליתר דיוק, על חוסר הסבלנות שלי. יש לי נטייה קודם כל להגיב ואחר כך לחשוב ולנתח את המצב, לעומת גישת האמונה שטוענת שצריך קודם כל לחשוב ולהתבונן, ואז להגיב.

אח… כשקב"ה רוצה שנעבוד על משהו הוא ייתן לנו את כל ההזדמנויות לעשות את זה!

מאמרים נוספים בנושא:

לא ביום אחד

 השם אמר לי

שינויים ותופעות לוואי

על נעליים והרגלים

הרגלים, חובה לשנות!

הרגלים, זה קודם בראש!

להזיז את הגבינה

רוצה שינוי

אף פעם אל תגיד אף פעם

הנה מה שקרה לי.

מבחן ראשון – הבחור הקטן שלי, ילדי המתוק, רכב על הטרקטור הקטן שלו סמוך לשטח העבודה של אבא – נכנס ויצא, עבר דרך הכניסה לבית, שוב נכנס לחלק בו אבא עובד ומסדר מנועים עם הרבה מאוד שמן… הכל היה מתוק ומקסים והוא תמיד היה בטווח הראיה שלי – חלון חדר העבודה שלי משקיף בדיוק למקום הזה… חוץ מכמה שניות בודדות אותן חטפתי לעבודה.

פתאום, שמעתי קולות שמחה והנאה. ולא שיש לי משהו נגד קולות מהסוג הזה, אבל הפעם זה נשמע קצת יותר מהרגיל, מה שגרם לי לחשוד תיכף ומיד. יצאתי החוצה והתחלתי לחקור קצת, עד שגיליתי על מה ולמה ההתרגשות של הילד. ובכן, הוא רכב על הטרקטור כשהוא חוצה שלולית, אם אפשר לקרוא לזה כך, של שמן. עקבות של גלגלי טרקטור משחק מלאים בשמן עיטרו את רצפת מחסן העבודה והחדר הסמוך לו, את הכניסה, אוי…

זו הייתה יכולה להיות הזדמנות נפלאה ללמד את הילד ואותי שיעור ביצירת חיבור ואמון, תוך כדי ניקיון הרצפה מהעקבות השומניות. אבל במקום זאת, התלוננתי והתמרמרתי כשאמרתי-צעקתי עליו שיעזור לי לנקות את הבלגאן שהוא עשה. ללא ספק, נכשלתי במבחן.

מבחן שני – שהגיע ממש למחרת. סיטואציה די דומה, רק במקום סימני שמן של גלגלי טרקטור היו אלה סימני שמן של עקבות נעליים חדשות!

מישהו כנראה לא למד את הלקח, והמישהו הזה זה אני! לצערי, מבחן מספר 1 לא עזר לי ללמוד שום דבר והטעות שלי הייתה עכשיו אפילו יותר גדולה, כשעשיתי מזה עניין יותר גדול מאתמול. ושוב, התמרמרתי והתלוננתי, מנסה להסביר לבחור הקטן שבקושי הבין מה אני רוצה ממנו ושהוא בכלל עשה משהו שלא היה צריך לעשות.

כשנרגעתי, הרגשתי רע מאוד. רכבת המחשבות דהרה לי בראש במהירות מזעזעת. ידעתי שאני טועה, שהגישה שלי לא נכונה, שלא התמודדתי כמו שצריך עם המצב. אבל! החלטתי שמעכשיו אני משנה גישה, שאתנהג יותר טוב, שאשתפר, שאתקן, שאעשה את זה אחרת. ביקשתי מבורא עולם שיעזור לי, ובבקשה, שייתן לי הזדמנות נוספת!

מבחן שלישי – וההזדמנות הזו לא איחרה להגיע. כן, ממש למחרת בבוקר.

"תגידי, מה זה החומר הלבן הזה על הספה?" שאלה אותי אימי עם מבט חשדני על פניה.

התקרבתי לספה, ואחרי שהתבוננתי וחקרתי לעומק את הממצא הגעתי למסקנה שמדובר בשאריות של אוכל שנמרח על הספה… רק מה, הוא היה די דביק, עקשן וכזה שמסרב להתנקות. על משענת הספה היה עוד מהחומר הדביק הזה בתוספת של עוד משהו שהצלחתי לזהות כשאריות של פרי. הזדעזעתי! ואז הילד הגיע ואמר במן רוגע שכזה, "זה דבק".

"דבק?!?" התבלבלתי לרגע, "אה, דבק…"

נזכרתי שזרקתי לפח במטבח בקבוקון של דבק. הילד בטח ראה, הוציא וניסה את החומר הדביק הזה על הספה. כן, דבק.

אולי גם זה יעניין אתכם:

ממ"ח: מבט, מילה, חיוך

תפתחו את העיניים!

אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם

ישועה כהרף עין

בוקר טוב כאן הקב"ה

האבנים הגדולות של החיים

הפעם זכרתי היטב את האמונה וגישתה, ותודה לך בורא עולם! כי זו הייתה הזדמנות נפלאה ללמד – את הילד ואותי, את המסר האמיתי.

"אל תדאג, נטפל בזה עוד מעט" אמרתי בקול רגוע והמשכנו עם ההתארגנות של הבוקר. הוא התנצל. כן, התנצלות כזו שבאה ממקום אמיתי ועמוק שהתנצלויות מגיעות ממנו. אחר כך הסביר שהוא הסתקרן ושזה כנראה יצא מכלל שליטה והשאר ידוע. יכולתי להבין על מה הוא מדבר. זו הסיבה שזרקתי את הדבק הזה, שפשוט נשפך בכמויות לא רצויות ועושה הרבה בלגאן.

מאוחר יותר ניקיתי את הספה עד שהדבק הזה השתחרר ממנה, כשהילד ישב שם וניסה לעזור במה שאפשר. כל כך שמחתי שנפלה בחלקי ההזדמנות הזו שהבורא נתן לי לתקן את מידת הסבלנות שלי. לקבל הזדמנות יפה, אפילו דביקה, לתקן, לחנך ולתת דוגמה עם המון אהבה.

נזכרתי בספרו של הרב שלום ארוש – בגן האמונה, במסרים היפים שעולים ממנו, בכלים האדירים שאנו מקבלים ממנו לתקן את מידות הנפש שלנו בכל תחומי חיינו – האישיים, הזוגיים, המשפחתיים והחברתיים, ושמחתי. שמחתי שניתנה לי הזדמנות דביקה ומעצבנת להשיג את המטרה. קטנה, אבל אבן דרך גדולה לתיקון מידת הסבלנות שלי.

ולא רק, אלא גם לייעל ולשפר את הדרך בה אני מחנכת את הילד. זו הסיבה שהספר חינוך באהבה עלה בגדול מחשבה הבאה שלי כשעל פניי חיוך גדול.

אם לא קראתם, זה הזמן לעשות את זה וללמוד מכל מצב בחיים, אפילו הכי דביק שיש, ולעשות עם עצמכם ועם הסובבים אתכם את החסד הכי גדול שתעשו אי פעם בחיים.